התביעה שהגיש רונן בר נגד נתניהו מכניסה את ראש הממשלה למלכוד שנראה אולי משפטי, אבל הוא בעצם ציבורי - ודאי בקרב על האמת: האם לבקש חסינות? כי בניגוד למה שרבים חושבים, ממש אין לו חסינות אוטומטית. החסינות של נתניהו, אם יוחלט שיקבל אותה, היא חסינותו כחבר כנסת. בהגדרה, היא אינה מונעת הגשת תביעה נגדו. ובניגוד לחסינות בהקשר של תיקים פליליים, היא לא נדונה בכנסת אלא הוא צריך לטעון ולבקש אותה בבית המשפט.
וזה לא כל כך פשוט: החסינות חלה, בגדול, על פעולה במסגרת התפקיד או למען מילוי התפקיד כחבר כנסת. האם דברי נתניהו נגד בר, הטענות הקשות נגד מי שהיה ראש שב"כ נאמרו במסגרת תפקידו הפרלמנטרי של נתניהו? כחלק מפעילותו כחבר כנסת? אם התשובה שלילית - אין חסינות.
אז איך מחליטים? שורה של פסקי דין עם שמות של חברי כנסת שכולכם מכירים שרטטה כמה קווים מנחים וגבולות. בגדול, ההבחנה היא בין אמירה מתוכננת מראש כמו נאום כתוב, ציוץ או הודעת דוברות לבין פעולה או אמירה של חבר כנסת שהייתה "על הדרך", כחלק מאירוע אחר או תוך כדי קיומו. בין אמירה פוליטית, שבדרך כלל תהיה מוגנת, לבין עניין אישי או פרטי.
התקדימים שהיו עסקו בחסינותם של חברי כנסת במסגרת תפקידם, אך אין תקדים ספציפי לגבי ראש ממשלה. מצד שני גם אין תקדים למצב כזו. וכאן אנחנו חוזרים למלכוד: אם נתניהו יטען לחסינות, הדבר עלול להציגו כמי ש"מתחבא" מאחוריה ולא רוצה בבירור האמת. והתהליך של בירור גבולות הגזרה של פעולותיו צפוי להיות ארוך.
מנגד, אם נתניהו לא יבקש חסינות, או יטען לה ולא יקבל אז עוברים לשלב הבא של התביעה: בדיקה אם הייתה פגיעה בשם הטוב, כאשר המבחן הוא מה האדם הסביר מבין. וכאן יש עוד טריק מעניין בתביעה: העובדה שרונן בר גם בכתב התביעה שהוא מודה באחריותו שלו, ואומר שכשל ולראיה התפטר - יכולה לחזק אותו משפטית.
בכתב התביעה אין טענה כי רונן בר טהור ושמו נקי לגמרי, אלא טענה של בר שעיקרה: "אני יודע שכשלתי, אבל נתניהו מנסה להפיל עליי גם את כשליו ועושה זאת בשקר וכחש". בהתאם, חזית המריבה מצטמצמת: אין טעם בעיסוק בטענות "בר ושב"כ כשלו" כי בר מודה בהן. ואז ההליך מתמקד בדברים שנתניהו האשים את בר, בעוד שבר אומר שהם שקרים מוחלטים. לא משנה אם התביעה מוצדקת או לא, ואם צריכה להתקבל או לא דבר אחד בטוח: כשאין ועדת חקירה, יש כתבי תביעה.
