נחמה אחת צריך להציע היום לבני גנץ, שבחר בפרישה בכבוד על פני התבזות בקלפי: זה לא הוא, אלא הרעיון הפוליטי של אחדות שאין לו ביקוש בציבוריות הישראלית.
עד כמה אין? סקר כאן חדשות של דודי חסיד שאל אתמול: "בהיעדר הכרעה בבחירות, האם תעדיפו ממשלת אחדות, ממשלת מיעוט או בחירות חוזרות?". אפילו כאפשרות השנייה, כשהאלטרנטיבות הן סחרור פוליטי או ממשלה בלתי-יציבה שנתמכת בידי מפלגות ערביות מבחוץ, רק שליש מהנשאלים העדיפו את אופציית ממשלת האחדות.
סיפור עלייתו ונפילתו של גנץ הוא במידה רבה הסיפור הפוליטי הישראלי של השנים האחרונות. גנץ היה לתקווה של מחנה ה"שינוי" לקראת הבחירות לכנסת ה-21, במידה רבה בגלל אופיו הפשרני והממלכתי. זה הלך הרוח שהוביל אותו לשבת עם נתניהו, פעמיים. והוא גם שהוביל את המחנה שהאדיר את גנץ, לדחות אותו בבוז כעבור כ-8 שנים.
המסקנה המתבקשת היא שמחנה ה"שינוי" עשה חשבון נפש, שמסקנתו הפוכה מזו של גנץ כלפי הפוליטיקה הישראלית. מרבית מתנגדי נתניהו אינם מעוניינים בפשרה, אלא בהכרעה.
למעשה, גנץ הוא הפוליטיקאי האהוד ביותר בקרב האנשים שאינם בעלי פוטנציאל להצביע לו. בגוש הימין רוחשים לו חיבה כמי ש"אפשר לדבר איתו" מהצד השני, אבל זכרון ההתמודדות ראש-בראש עם נתניהו לעולם יותיר אותו כנציג המחנה היריב.
במובן העקרוני, יש אולי מה ללמוד גם מהכשלון: יש פלח בציבור שעשוי לרצות אחדות, אבל אין פירוש הדבר שהוא רוצה להצביע למפלגה שמבטיחה אחדות. שוב ושוב, וגם כאן, המציאות טופחת על פניו של גנץ: כך לא מנהלים משא ומתן.
