ככל שהמאבק בין גלנט לסמוטריץ' מחריף והעברת הסמכויות על המינהל האזרחי לסמוטריץ' מתמהמהת, התסיסה ביו"ש גוברת. על הפרק עומדות סוגיות יומיומיות - כמו חיבור המאחזים לתשתיות חשמל ומים - וגם סוגיות אסטרטגיות, כמו התגובה הבינלאומית החריפה הצפויה לצעד הזה. רועי אטינגר בילה חודש ביהודה ושומרון בניסיון להבין עד כמה נוכח המינהל האזרחי בחיי התושבים, יהודים וערבים כאחד, ומה יהיו השלכות המהפכה שסמוטריץ' יחולל שם, אם וכאשר.
העברת הסמכויות על המנהל האזרחי היא לא עניין של מה בכך בשביל תושבי השטחים, יהודים או פלסטינים. לחלקם זה עניין של חיים ומוות. כך למשל יעל שבח, אלמנתו של רזיאל ז"ל שנרצח בפיגוע בחוות גלעד, מספרת על מקום קבורתו של בעלה, שעדיין לא הוכר: "רזיאל קבור כאן, זה לא מוכר בשום מקום". הכניסה של סמוטריץ' לניהול המנהל האזרחי דווקא מעוררת בה תקווה: "הוא היה פה באותו לילה כשהקימו את בית העלמין. אתה לא יכול לנהל את המנהל האזרחי כשאתה תושב ראש העין. אתה לא מכיר את הסכסוך".
"אם לא היו פה רציחות, וחוות גלעד הייתה מגיעה באופן מוסדר לממשלת ישראל ומבקשת להכיר בנו כיישוב מן המניין, למחרת היו פה מפרקים את כל חוות גלעד. אם אין פה מחיר דמים - אף אחד לא מסתכל עלינו", היא מספרת, תוך שהיא מתייחסת למחיר שנגבה כדי להכיר בחוות גלעד שהייתה עד לפני הרצח מאחז בלתי חוקי.
גם על ערב אל-רמאדין, כפר קטן שנמצא מתחת לאלפי מנשה, ומוקף מכל צדדיו בגדר ההפרדה, אף אחד לא מסתכל. גם לא המינהל האזרחי. "20 דקות מתל אביב, 10 דקות מכפר סבא, אבל נראה כמו בדרום אפריקה", מספר אחד מתושבי המקום. הסיפור על אותו כפר ארוך מדי מכדי לפרט בכתבה אחת, אבל אפשר לומר שמעורבים בו שני בג"צים שונים, שבהם זכה הכפר להכרה שעל המדינה לדאוג לו לחיים סבירים. תוכנית מתאר למשל שהוגשה לפני עשר שנים למנהל האזרחי, עדיין מחכה לאישור. בינתיים, רמת החיים בכפר נמוכה מאוד.
