לדבריו, "צריך להבין כמה כמויות גז יש בצד הלבנוני ולוודא שתקום בלבנון מערכת שלטונית שתבטיח שהאנשים בלבנון ייהנו מהרווחים. כרגע זה לא יכול לקרות. בצד הישראלי האתגר הוא אם ההסכם יחזיק מעמד לאור תקופת הבחירות בישראל ומה שיבוא אחריה".

הוף אומר כי אובייקטיבית, "בהחלט נכון לומר שישראל התגמשה והלכה לקראת הלבנונים, כיוון שהטענה הלבנונית המקורית לקו 23 הוכרה במאת האחוזים באמצעות ההסכם הזה". עם זאת, הוא מוסיף: "אני חושב שיש פה הזדמנויות בעבור ישראל שהופכות את הוויתור הזה למשתלם. לישראל יש המון תוכניות לשווק גז טבעי לאירופה. כל דבר שאפשר לעשות כדי למנוע אפשרות של קונפליקט יסייע לזה".

הוף מספר שכאשר הוא הגה את הרעיון שלו לפשרה, הוא עשה זאת בעיניים אמריקניות, כאילו מדובר בקו הגבול בין ארצות הברית לקנדה. גם כיום הוא מרגיש סוג של החמצה. הוא סבור כי היה אפשר לפתור את הסכסוך הזה עוד לפני עשור, ואף הצדיים היו מאוד קרובים לכך במתכונת הפשרה שהציע בזמנו.

"הצער האישי היחיד שיש לי מכל זה שישראל הייתה יכולה להשיג את התוצאה הזאת לפני עשור", הוא אומר. "זאת לא אשמת ישראל, אבל העובדה שהיה בזבוז של זמן קשורה יותר מכל דבר אחר לאי יציבות מבחינת השלטון בלבנון. תקופה ארוכה ללא נשיא ותקופה ארוכה של ממשלת מעבר. היינו מאוד מאוד קרובים להסכם ב-2012 כשלפתע ממשלת מיקאתי החלה לאבד כוח".

הוף מסביר כי כבר אז ישראל ולבנון היו קרובות מאוד להסכם. ישראל כבר נתנה את הסכמתה, אך ממשלת לבנון בראשות נג'יב מיקאתי, מי שגם עכשיו נמצא בתפקידו, החלה לאבד כוח ונוצר וואקום שלטוני, מה שלא איפשר את ההגעה להסכם. הוף אף מספר כי מיקאתי הסכים לקבל את ההצעה שלו, אך ביקש מהוף לשוחח עם כמה שרים שלו כדי לשכנע אותם. הדברים נעו במסלול הנכון, אך הממשלה החלה להתפרק.

בהקשר הלבנוני, אומר הוף, מצד אחד חבל על השנים שבוזבזו, משום שכעת ייקח ללבנון עוד חמש שנים עד שתראה רווחים. מצד שני, יש ללבנונים זמן לתקן את המערכת השלטונית שלהם. עוד אומר הוף כי קשה לדעת אם ההסכם יחזק או יחליש את חיזבאללה. לדבריו, עוד בזמנו חיזבאללה לא הכשיל את ההסכם ונתן למדינה הלבנונית לנהל זאת. לטווח הקצר, חיזבאללה משיג תועלת מההסכם כי הוא מקבל קרדיט על הלחץ שהפעיל על ישראל ונשיא לבנון מקבל זאת. לטווח הארוך, אם בחמש שנים האלו לבנון תצליח להקים מערכת שלטונית אחרת - חיזבאללה עשוי להילחש, מה שאף עשוי לאיים על קיומו.