הכנסת התפזרה והממשלה ה-36 סיימה את דרכה. אנשי כאן חדשות בחרו את הרגעים שהם יקחו איתם מהשנה האחרונה.
צפו בכתבה
דב גיל-הר: קריצות
זוכרים את הקריצה ההיא, של גדעון סער? היא נקרצה שבועיים אחרי פתיחת הכנסת ה-24 כשנתניהו עדיין ראש ממשלה, מנסה להרכיב קואליציה. היה בה משהו ממזרי, מלא ביטחון של מישהו, סער, שכנראה יודע משהו שאנחנו עוד לא יודעים ובאמת חודש וחצי אחרי בנט, לפיד ועבאס הודיעו שעלה בידם, ונתניהו, לא עלה בידו. אבל נתניהו הוא לא אחד שקורצים לו מאחורי הגב בלי תגובה. שבועיים אחרי כבר החליף קריצות עם שיקלי שהצביע נגד הממשלה.
המפלה של נתניהו: מגעים בין לפיד לעבאס לתמיכה במאיר כהן לתפקיד יו"ר הכנסת. וגם - למי קרץ סער?@shemeshmicha #חדשותהערב pic.twitter.com/tarFMys8gw
— כאן חדשות (@kann_news) April 19, 2021
עשרה חודשים של קריצות מפתות לעידית סילמן הסתיימו בעריקתה מהקואליציה. ועוד חודשיים של קריצות לניר אורבך וגם הוא עבר צד. אז נכון שממשלת השינוי התחילה בקריצה לעתיד שונה, משהו יהודי-ערבי, משהו בלי ביבי, אבל גם בפוליטיקה, ובעיקר בפוליטיקה, קורץ מי שקורץ אחרון.
סולימאן מסוודה: עבאס בקואליציה ורב עם טיבי
אחרי העימות בין מנסור עבאס לאחמד טיבי במליאה - בכירים ברשימה המשותפת וברע"ם פוסלים איחוד. @SuleimanMas1 עם הקרע במפלגות הערביות#חדשותהערב pic.twitter.com/Hb0qgyCf43
— כאן חדשות (@kann_news) June 30, 2022
שתי תמונות שאני לא אשכח מהשנה האחרונה מהממשלה הזאת. הרגע המדהים הזה שבו רואים את נפתלי בנט, יאיר לפיד ומנסור עבאס חותמים על ההסכמים הקואליציוניים של הצטרפות רע"ם לקואליציה כשראש הממשלה הוא בנט, יו"ר מועצת ישע לשעבר.
התמונה השנייה בעצם נגזרת מהראשונה. בשבוע הזה עימות מילולי מאוד מאוד חריף בין מנסור עבאס לבין אחמד טיבי. הקרעים שבין הרשימה המשותפת לרע"ם לא ניתנים לאיחוי וזה התחיל עוד כשהרשימה המשותפת הייתה בשיא כוחה. מנסור עבאס מבין שהוא חייב להתפלג מהרשימה המשותפת ולהקים מפלגה שתגיד: "גם עם הימין אני מוכן ללכת" רק כדי להיות בתוך הקואליציה ולהשפיע.
ליאל קייזר: ליל אישור התקציב
הרגע שבעיניי מסמל בצורה הטובה ביותר את הממשלה הזאת הוא ליל אישור התקציב ל-2021–2022. בדרך כלל לילה של אישור תקציב בממשלה הוא לילה של צעקות וצרחות ופיצוצים ואיומים, בממשלה הנוכחית זה לא קרה. השרים נכנסו לחדר כשהם יודעים טוב מאוד באיזו קואליציה שברירית הם יושבים ולכן הם העבירו תקציב בשקט.
רבותיי וגבירותיי, יש תקציב בישראל. זה גם הרגע שבו בעיניי נטמן הזרע שהביא לפירוק הקואליציה. השרים התחילו להרגיש בנוח, הם ראו שהם העבירו תקציב שמבטיח את המשך קיומה של הממשלה. ואז התחילו לבוא הדרישות הנוספות, הוויכוחים הפנימיים, כולנו יודעים איך זה נגמר.
אורי לוי: השבעה בשפת הסימנים
הרגע שהכי ריגש אותי זה הרגע שחברת הכנסת שירלי פינטו, חירשת מלידה, עולה על דוכן הנואמים כדי להישבע. והיא עושה את זה באמצעות שפת הסימנים. זה נוגע ללב וזה יפה וזה מרגש. ובסוף עומדת הכנסת כולה ומוחאת לה כפיים. זוהי שבירה של תקרת זכוכית. לשם אנחנו צריכים להגיע. אלה הדברים שהכנסת צריכה להגיד.
יערה שפירא: גפני פונה לעבאס
התופעה אולי באמת הכי גדולה של הכנסת הזאת, ולגמרי לא מהמדוברות שביניהן, היא מה שקרה לברית בין ערבים לחרדים, שהיא בעצם הברית הפוליטית הכי ותיקה בפוליטיקה הישראלית. כשרע"ם הפכה להיות מהצד של הקואליציה והחרדים מהצד של האופוזיציה, ציפו החרדים שרע"ם תעשה בשבילם את אותו הדבר שהחרדים עשו כל השנים וזה לא קרה.
ואז בא גפני ואמר את זה: "גם אני שונה. אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נתחיל לתאם עמדות". עכשיו צריך לבחון במבחן הזמן אם הברית הזאת שרדה ומה יקרה לה? איך היא תשתנה כשתוקם הממשלה הבאה?
עקיבא נוביק: הנטיעות בנגב
בעיניי הנקודה החשובה ביותר הייתה ההתקפלות הממשלתית המפוארת בסוגיית הנטיעות בנגב. כי זה היה הרגע שבו התחילה להיפרם השותפות הזאת, הניסוי הגדול שרק כעבור כמה חודשים הבנו כמה הוא נכשל. כי זאת לא אדמה במחלוקת. בנגב ייבחן העם בישראל, זה בן גוריון לימד אותנו, מנהיג מפא"י.
והינה, היורשים שלו לא רק שמתקפלים מול אלימות...סעו לנגב, אין שם עצים בקרקע, אלא גם שופכים על זה טונות של קוסמטיקה מילולית מסוג "לא התקפלנו ועשינו את הכול כמו שתכננו". כן התקפלו, לא עשו כמו שתכננו והתוצאה, הקריסה הגדולה, הייתה רק המשך של הנקודה הזאת.
שאול אמסטרדמסקי: גנץ נלחם על הפנסיה לאנשי קבע
הרגע שאני אקח מהממשלה היוצאת הזאת זה את הרגע שבו שר הביטחון בני גנץ החליט שהוא יוצא למלחמת עולם על נושא אחד: התוספת לפנסיה התקציבית של אנשי הקבע. לא הדברים האחרים היו בראש סדר העדיפויות שלו אלא רק הדבר הזה.
תוספת שמזמן כבר היה צריך להכחיד מהעולם, שר הביטחון שלנו החליט שזה ה-נושא מספר אחת שלו. בעיניי פשוט שערורייה.
אסף ליברמן: יום טוב כלפון מודח
הדמות שאקח איתי הלאה מהכנסת הזאת זה כמובן דמותו של יום טוב כלפון. אותו עורך דין חביב, עולה מצרפת שהגיע להיות חבר כנסת מטעם ימינה. יום אחד הוא נקרא ללשכתו של ראש הממשלה שאומר לו: יום טוב, חביבי, אתה צריך לזוז, לפנות את מקומך מהכנסת לטובתו של השר מתן כהנא.
עכשיו ברור שמה שעומד מאחורי המהלך הזה זה החשש של נפתלי בנט שיום טוב כלפון יעשה כמעשה עידית סילמן ויערוק לשורות האופוזיציה. אלא מה, העריקה הזאת בכלל לא הייתה. גם לא תוכננה להיות. זה משל נהדר לכל מה שקרה כאן בשנה הזאת, שממשלה שהתכנסה כדי לטפל בחיים עצמם ניגפת בגלל פוליטיקה קטנה.
רן בנימיני: ההצבעה של רינאוי-זועבי על חוק יו"ש
אחד הדברים שאני לוקח מהכנסת הזאת היה בהצבעה הכי דרמטית – הארכת תוקף התקנות ביהודה ושומרון. חברת הכנסת ג'ידא רינאווי זועבי ממרצ שלא מסתפקת רק בלהגיד "נגד" אלא עושה גם תנועת יד. התנועה הזאת המחישה לא רק מה היא חושבת על החוק אלא מה היא חושבת על החברים שלה למפלגה.
מרצ מבחינת זועבי הייתה ליברלית מדי, לא שמאלנית מדי וציונית מדי. אז מה הלקח? קביעת רשימה לכנסת זאת לא ועדת קישוט. עם כל הכבוד לפוליטיקה של זהויות צריך גם להכיר מראש את המועמד ועדיף בפריימריז. במרצ אומרים שהם הפיקו את הלקח. הם חייבים לקוות מבחינתם שזה לא מאוחר מדי.
יואב קרקובסקי: הצהרת בנט ולפיד על פירוק הממשלה
המהלך הפוליטי המעניין ביותר של הממשלה הזאת היה דווקא רגע הפירוק שלה. ראינו את ממשלות ישראל לדורותיהן מתפרקות בפיצוץ גדול, בהשמצות הדדיות, בהטחת האשמות. ליאיר לפיד היו כל הסיבות לכעוס על נפתלי בנט. הוא זה שהקים את הממשלה, הוא שתיחזק את המשברים הפוליטיים ונפתלי בנט לא הצליח לשמור אפילו את סיעתו מאוחדת מאחוריו.
לפיד לא הטיח האשמות בבנט, הוא חיבק אותו ואמר לו: "ואני רוצה להודות לך על עוד דבר – על החברות. אני מאוד אוהב אותך". בפעם הזאת ממשלת ישראל התפרקה בחיבוק ולא בפיצוץ.
