יושב ראש הכנסת מיקי לוי נאם היום (חמישי) בפני הבונדסטאג הגרמני בישיבה מיוחדת לציון יום הזיכרון הבין לאומי לשואה. הוא התייחס ליחסים בין המדינות, ופנה לקנצלר החדש אולף שולץ ואמר: "מודה למרקל שביססה את עוצמה של גרמניה ועשתה ללא הרף למען היחסים בין המדינות. שולץ, מדינת ישראל סומכת עליך ויודעת, שתמשיך במסורת ארוכת שנים זו, ושיחד נוסיף לעשות למען הקשרים בין המדינות ובין העמים".
יו"ר הכנסת מיקי לוי נאם בפרלמנט הגרמני בישיבה מיוחדת לציון יום הזיכרון הבין לאומי לשואה. הוא סיים את נאומו בקריאת קדיש לזכר הנספים מסידור ששימש נער יהודי גרמני בחגיגות בר המצווה רגע לפני פרעות "ליל הבדולח" – ופרץ בבכי@antonia_yamin pic.twitter.com/Kn2X5S9xJI
— כאן חדשות (@kann_news) January 27, 2022
"דווקא כאן, בבניין ההיסטורי הזה, בית הפרלמנט הגרמני, אפשר לתפוס, ולו במעט, את היכולת של בני האדם, לנצל את הדמוקרטיה כדי להביסה. זהו מקום בו האנושות מתחה את גבולות הרוע, מקום בו אובדן הערכים הפך מסגרת דמוקרטית לעריצות גזענית ומפלה", פתח לוי את נאומו. "שימור זיכרון השואה הוא משימה כבדת משקל, משימה אשר מוטלת על כתפיו של כל דור בהנחלת אירועי העבר המחרידים הללו לדורות הבאים".
"עדיף צדק מאוחר": בעקבות משפטי הנאצים האחרונים | סדרת כתבות
לוי המשיך ואמר: "עבותות הזיכרון הללו כורכות יחד את העמים שלנו, הישראלי והגרמני. ולצד הזיכרון – התקומה. ב-80 שנה ושבעה ימים אלה הצלחנו, שתי האומות, לקום מתוך טראומה לאומית היסטורית ולהיבנות מחדש, באומץ ובנחישות. שתי אומות שבין המוות לבין החיים, בוחרות כל יום בחיים. שתי אומות שעברו מסע יוצא דופן, בדרך לפיוס ולביסוס הקשרים והידידות האמיצה בינינו.
"שימור זיכרון השואה הוא משימה כבדת משקל", מיקי לוי בנאומו
"גרמניה הפכה את האחריות לביטחון ישראל, לאחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ הגרמנית. היא ניצבת איתנה כנגד גילויי אנטישמיות, גם כאשר הם לובשים צורה אנטי-ציונית", הדגיש לוי. "בנינו יחסי אמון, כנות, סולידריות והדדיות, המאפשרים לנו להתייצב יחד גם בפני האתגרים המשותפים לשתי המדינות, וגם בפני אלה העומדים בפני האנושות כולה. אתגרים כמו ההתמודדות עם נגיף הקורונה על כל משתניו ועם משבר האקלים המאיים על עתידנו אנו ועל עתיד העולם כולו".
לוי סיים את נאומו ואמר: "ככל שעשינו, מוטלת עלינו חובה לעשות עוד. שהרי אנו נתבעים להידרש אל הזיכרון, כדי להבטיח את הנצחתו למען הנצח האנושי. אך לצידו של הזיכרון - אנו נתבעים גם לבנות מתוכו חזון. להידרש גם אל התקווה ולתכנן יחד עתיד - הנשען על ערכים וחלומות משותפים. לפני 80 שנה ושבעה ימים ביקשו למחות את העם היהודי מעל פני האדמה. מאז זכינו לתקומת עמנו ולקוממיות ארצנו, מולדתנו ההיסטורית, מדינת ישראל. היום אנחנו מבקשים – לזכור, תמיד נזכור, ולבנות יחד עתיד מבטיח".
לפני נאומו סיפר לוי בריאיון ליואב קרקובסקי בתוכנית מיוחדת ששודרה בכאן רשת ב, הוא סיפר על ההתרגשות לקראת הנאום: "עמדתי יחד בחזית הבונדסטאג, היכן שעמדו צוררי יהודים וסקרו את הכוחות הנאצים שהיו במגרש. כשעמדתי שם רגליי רעדו, נשמתי נעתקה. החזקתי שלט 'לזכור ולא לשכוח'. מרגיש בשליחותו של העם בישראל".
האזינו לריאיון עם מיקי לוי
"אני מגיע לנאום את הנאום הזה בשם שישה מיליון איש מבני עמי שנרצחו ונכחדו על ידי הצוררים הנאצים", הוסיף לוי. הוא התייחס גם לעלייה באנטישמיות ואמר אחרי שנפגש עם נשיאת הבונדסטאג ונשיא הפרלמנט האוסטרי: "הם הדגישו בפניי את המחויבות להילחם בתופעות האנטישמיות. יש חוקים שחוקקו במיוחד לצורך המאבק הזה. נושא פניי לעתיד ובהחלט מעודד מהנחישות של הממשלה הגרמנית להילחם בתופעה".
"אם תזוזי לא נכון יירו בך, הפחד היה משתק"
דבורה ברגר, שורדת אושוויץ, סיפרה ליואב קרקובסקי בכאן רשת ב על ההגעה למחנה החיים בו והפרידה מההורים לתמיד. "מתחילת המלחמה הייתי בגטו לודג'. הייתי בת 14 שאמרו לנו ששולחים אותנו למחנות. עלינו בלית ברירה לרכבת דחוסה. נסענו שלושה ימים ולילות, נסיעה שאמורה להיות הרבה פחות. שמענו המולה אז הבנו שהגענו, לא כולם הגיעו בחיים".
האזינו לריאיון עם דבורה ברגר
"נפתחה הדלת והגענו לנורא שבמקומות. ראינו לפנינו שורה צפופה של חיילים. כל אחד מחזיק ביד אחת אקדח וביד השנייה כלב. אף אחד לא זז, אתה נכנס להלם. היינו בחושך מוחלט. אם תזוזי לא נכון הוא יורה בך. אני לא יכולה לתאר את הפחד, הוא משתק", אמרה ברגר.
דבורה סיפרה על תהליך הקליטה במחנה, ואמרה: "הכול שם היה ממש מאורגן, בצורה מוזרה. כל בוקר היה מסדר, זה לקח שעות. הם ספרו אותנו, 1,000 נשים. וכשסופרים עד 1,000 טועים. אז עשו את זה שוב ושוב".
היא סיפרה על הסלקציה שעברה אחרי כמה חודשים באושוויץ: "הייתה תכונה בין הגרמנים. הם ניקו והסתדרו אז הבנו שקורה משהו. לא ראינו אף פעם סלקציה כזאת. הכינו כיסא יפה. אז עוד לא ידעתי מי זה מנגלה, והוא התיישב על הכיסא רגל על רגל. מאוד בלטו לי המגפיים המבריקות שלו. הוא לא דיבר ופשוט עשה את הסלקציה. היינו כל כך מושפלות ונראינו נורא".
"הראשונה הייתה אחותי הגדולה. היא הלכה לצד ימין, גם אחותי השנייה. ואז אמא שלנו, והוא הראה שמאלה. הגיע תורי, ואני במקום להתקרב, התחלתי לרוץ אחרי אמא שלי והשגתי אותה בצד שמאל. התחבקנו מאוד חזק, לא דיברנו. בינתיים נהיה שקט שאפשר היה לחתוך בסכין. כעבור כמה זמן הופיעה אישה, התחילה לצעוק 'זאת הילדה שלי'. היא פתחה בזעקות שכל אושוויץ שמע. היא תפסה אותי וזרקה אותי מאחורי הכיסא של מנגלה לצד של העבודה. ככה נפרדתי מאמא".