הביקור הנוכחי של ראש הממשלה בנימין נתניהו באוגנדה הוא השני בארבע השנים האחרונות. מאז עלייתו של הנשיא יוֹוֵרִי מוּסֵוֵונִי בשנות ה-90, יחסי אוגנדה וישראל התהדקו משמעותית – גם כלכלית, אבל גם מדינית ואסטרטגית. מוסווני הוא אחד המנהיגים הוותיקים וגם המשפיעים ביבשת, ולכן יש לישראל עניין לחזק עמו, ברמה האישית, את היחסים. לכן אוגנדה עצמה היא אינטרס ישראלי מהמעלה הראשונה.
רה"מ נתניהו עם המראתו לאוגנדה: "אלה קשרים שחשובים מאוד בתחומים המדיני, הכלכלי והביטחוני. אני מקווה שבסוף היום יהיו לנו בשורות טובות מאוד למדינת ישראל"@AmichaiStein1
— כאן חדשות (@kann_news) 3 בפברואר 2020
(צילום: לע"מ) pic.twitter.com/zTEQjqCJbE
אבל הצטרפותו של ראש המוסד יוסי כהן אל ראש הממשלה, רומזת אולי שלביקור ישנה גם מטרה נוספת. בשנה האחרונה מדבר ראש הממשלה לא פעם על קיצור משך הטיסה מישראל אל יבשת דרום אמריקה. הדרך לאותו שינוי חולפת מעל יבשת אפריקה, וליתר דיוק: המדינות סודאן, צ'אד, מאלי וניז'ר – שרק עם אחת, צ'אד, יש לישראל יחסים דיפלומטיים. בתקופה האחרונה היו שלל דיווחים על מגעים לחידוש יחסים, או לפחות מראית עין של יחסים פומביים עם השאר, ובשבוע שעבר בעת ביקור נשיא ארגנטינה בישראל הבטיח לו ראש הממשלה כי הוא מקווה לבשר בשורות טובות בעניין.
בשנים האחרונות, ראש הממשלה נתניהו מכריז על חזרתה של ישראל לאפריקה, ועושה מאמץ להיפגש עם כמה שיותר ראשי מדינות כדי לקדם את הקשרים עם היבשת, שצריך לומר בכנות – די הוזנחו בשנים האחרונות. השיא היה ב-2017, בליבריה, אז נתניהו לקח חלק בוועידת ECOWAS, ארגון הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה. הוא נפגש שם עם ראשי 15 מדינות – בהם, לדוגמה, נשיא מאלי – מדינה מוסלמית שעמה אין לישראל יחסים דיפלומטיים.
כחלק מאותה השקעה ביבשת פתחה ישראל שגרירות ברואנדה, אירוע נדיר מאוד במחוזותינו. רואנדה אגב, כמן אוגנדה – יעד הביקור הנוכחי, הוזכרה בשנים האחרונות בעיקר כאותה "מדינה שלישית" שאליה היו צפויים להיות מועברים חלק מהמסתננים השוהים בישראל. בסופו של דבר, למעט כמה מאות, המתווה עצמו לא התקדם – אבל זה לא אומר שראש הממשלה זנח אותו.
אבל עם כל הכבוד להשקעה ולביקורים באפריקה, בסופו של יום אותם מנהיגים מצפים לאיזושהי תמורה. וזה, איך לומר בעדינות, לא תמיד מתקיים. ככה זה כשהאגף לסיוע בינלאומי במשרד החוץ, מש"ב, מתקיים מתקציבי פירורים בצל הקיצוץ המתמשך במשרד.
וכך, בעוד ראש הממשלה מבטיח למנהיגים פרויקטים בתחום החקלאות, המים, הטכנולוגיה ובנושאים נוספים – בסוף מי שחוטפים על הראש הם אותם דיפלומטים שמצד אחד צריכים לבקש תמיכה בינלאומית, ומן הצד האחר לשמוע תהיות מדוע ישראל לא מקיימת הבטחות. בתקופה האחרונה לדוגמא, לא הגיעו ממדינות אפריקה להשתלמות בישראל וישראל עצמה לא שלחה אנשים לקדם את הפרויקטים ביבשת. ונכון שהדיפלומטים הישראלים מנסים כן לייצר שת"פים, וכן לקדם דברים, אבל לדברי לא מעט גורמים במשרד החוץ, לטעמן של המדינות זה מעט מדי כדי באמת לחזור, כדברי ראש הממשלה, אל היבשת במלואה.
