פרק מרכזי בבחירות 2020 מאחורינו. כמו שכבר הורגלנו בשנה החולפת, השולי הופך לעיקרי, וכך הגשת הרשימות - בדרך כלל עניין טכני, הפכה בשנה החולפת לאירוע המרכזי של המערכת הפוליטית בשלב שמקדים את קמפיין הבחירות. המשא ומתן להרכבת הרשימות מגיע לשיאו כמעט על מפתן דלתה של ועדת הבחירות המרכזית. תמיד זה קורה בציונות הדתית. דינה דמלכותא דינא, זה היה הקו של הציונות הדתית-לאומית, להפגין ממלכתיות לאומית. בחורף 2020 אין דינא ואין מלכותא. הקו הזה מתנפץ בקביעות בשנים האחרונות, על מזח האגואיזם הפוליטי והחשיבות העצמית.
סקר כאן חדשות: כחול לבן מקבלת 36 מנדטים, והליכוד 31. לאחר האיחוד בימין, הרשימה בראשות בנט עם 7 מנדטים, ועוצמה יהודית של בן גביר לא עוברת את אחוז החסימה. מפת הגושים - מרכז-שמאל-ערבים עם 58 מנדטים, ימין-חרדים עם 55 מנדטים@lielkyzer #חדשותהערב
— כאן חדשות (@kann_news) January 16, 2020
לכל הפרטים:https://t.co/FugfjUkVkY pic.twitter.com/XaxNs5RxIS
המנצח הגדול של השבוע החולף יושב בקומה ה-14 של משרד הביטחון בתל אביב. ביום טוב הוא יכול לראות את הרי שומרון ואת הגבעות שבהם יושבים הבוחרים הפוטנציאליים של הרשימה שהוא עומד בראשה. כשעמד בגבורה מול תביעותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחד את כל המפלגות, כולל עוצמה יהודית, בנט לא חיפש את הבוחרים ואת הקהל. הוא דווקא חשב על המראה - מי יביט עליו בבוקר מן המראה בשעת הגילוח. הוא בחר להתנגד לכניסת הכהניסטים לאיחוד הזה. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שמי שמטיפים נגד מוסדות המדינה, ומעבירים סדנאות עמידה בפני חוקרים לצעירים פורעי חוק, יישבו איתו באותה רשימה.
הירשמו לפוליטי-כאן, ערוץ הטלגרם של כאן חדשות לבחירות - כל העדכונים והפרשנויות
בנט של חורף 2020 הוא לא בנט של קיץ 2019. הוא חזר לאלמנט שלו. גם בקיץ הוא התנגד נחרצות לשיתופו של בן גביר לרשימת ימינה. אבל אז בנט היה מוחלש. מי שעמדה בראש הרשימה אז הייתה איילת שקד, שהייתה בגישה הרבה יותר מתונה ממנו לצירוף בן גביר. היא ישבה איתו רבות, היא שוחחה איתו וכמעט הסכימה להכיל אותו. בנט של קיץ 2019 הסכים להיות רביעי, ואפילו חמישי, ברשימה מאוחדת, שהוא אינו הקטר שלה. זה היה בנט שמלקק את פצעי קמפיין אפריל, שבו כמוביל הימין החדש הביא לכישלון צורב ונשאר מחוץ לכנסת. הוא נתן לאחרים להוביל. גם בקיץ העדיף בנט את הריצה לבד, אבל נכנע: "איילת רוצה, אני מקבל את עמדתה".
למערכת הבחירות השלישית, מגובה הקומה ה-14, הביטחון העצמי והאלמנט הפוליטי של בנט חזרו. זה התחיל מיד כאשר יצא בקמפיין לפני חודש, עוד לפני ששקד סיימה את ההתלבטויות שלה. "היא מתלבטת, אני מתקדם", אמר לעצמו, ויצא בשלטי חוצות עם תמונתו לבד, ללא שקד וללא כל דמות אחרת. אחר כך שום לחץ לא סייע. "הימין החדש ירוץ לבד", הצהיר פעם אחר פעם, וסירב באופן מוחלט לחיבורים שאינם מפוקחים. החלום שלו היה לחזור להנהיג את רשימת הבית היהודי של 2015, עם שקד ועם ידידו בצלאל סמוטריץ', אבל ללא הממסד הרבני ועסקני הפועל המזרחי שנשלטים כל כך בקלות בידי נתניהו.
בנט הפגין עמוד שדרה מול כל הלחצים, ואת תנאי האיחוד הוא הכתיב - גם מול ראש ממשלה עיקש שמטיל עליו את האחריות לפיצול המחנה. "אם אתם בליכוד כל כך רוצים את בן גביר, שריינו אותו אצלכם", כתב השבוע וכיוון לנתניהו. ההצעה כמובן לא נלקחה ברצינות. נתניהו העדיף לנסות לפגוע בכחול לבן ולקרוץ לקהילת יוצאי אתיופיה מאשר לבן גביר ולעוצמה היהודית שלו.
ההתנגדות של בנט ושקד לבן גביר נובעת מכמה גורמים. ראשית, האידיאולוגיה של בן גביר אינה מקובלת על שניהם. הם משקפים קו ממלכתי יותר, מתון וליברלי. כשלוקחים את הכהניסטים וממרכזים אותם לתוך השיח הישראלי ברשימה כמו ימינה, באותה נשימה מתחילים להפוך גם את ארגון להב"ה של בנצי גופשטיין ללגיטימי יותר. וכך ממרכזים את הקיצוניים, ונותנים להם לגיטימציה. עילה נוספת היא דמותו של בן גביר - איש שלא ניתן לסמוך על האמירות שלו. בנט לא היה מעוניין להיות הסניגור התקשורתי של בן גביר בשום תנאי ואופן.
הדבר הכי חשוב לבנט להבהיר ביום שבו התמזגה ימינה בראשות איילת שקד בקיץ 2019, הוא שזה חיבור ל"בלוק טכני" שיתפרק יממה לאחר הבחירות לשלוש מפלגות שונות. שקד התנגדה למהלך הזה. היא חשבה שזה יחליש את הסיעה, והבינה עד כמה זה יפגע גם במעמד שלה כמי שעומדת בראש. אבל זה היה חשוב לבנט מאוד. המטרה המרכזית הייתה לרמוז לראש הממשלה שהוא אינו בכיס שלו באופן אוטומטי, ואולי ימינה תוכל דווקא לקיים משא ומתן פוליטי עם בני גנץ וכחול לבן. אבל נתניהו הקדים את המהלכים עבור בנט. ימינה אמנם התפרקה לשלוש סיעות נפרדות בכנסת, אבל כולן יחד היוו את בלוק החסינות של נתניהו בן ה-55 מנדטים, וכל שיקול דעת עצמאי או ניסיון להרכיב ממשלה כדי למנוע בחירות - לא עבד.
המסר של בנט 2020 אחר. ימינה היא אינה בחיבור טכני, היא תישאר מאוחדת גם לאחר הבחירות. המסר הזה עשוי להטריד בעיקר את בני גנץ וחבריו להנהגת כחול לבן. אם ימינה נשארת מאוחדת, עם סמוטריץ' ועם פרץ, שהציבור של כחול לבן מתקשה לקבל, ימינה בתצורתה הנוכחית היא ספק שותפה פוטנציאלית של כחול לבן להרכבת ממשלה. כל אנשי כחול לבן מבינים את המשחק הפוליטי. הגם שהעבודה-גשר-מרצ היא בשורה טובה מבחינתם, קואליציה ניתן יהיה להקים רק עם מפלגות מימין לכחול לבן, כמו ישראל ביתנו, ימינה והחרדים. אם הימין החדש היה שותף קל, ימינה בהרכב הזה מתרחקת מיכולת לשתף פעולה פוליטית עם כחול לבן.
הערב שבו החלה הפורענות של הציונות הדתית
11 חודשים הרב רפי פרץ מעורבב בחיינו הציבוריים. רק בשבוע שעבר השוויץ בתרגיל הפוליטי המבריק שעשה לבצלאל סמוטריץ'. פרץ ואנשיו היו גאים בעצמם באיזו מהירות הם הכניסו את סמוטריץ' לפינה, הם דחקו אותו וסגרו עם בן גביר מאחורי גבו. הם קיוו בדרך הזו שהחיבור עם האיחוד הלאומי יהיה בתנאים שלהם. בריאיון שנתן לידיעות אחרונות, התגאה פרץ במהלכיו הפוליטיים. זו הייתה מטרת העל של הכתבה הזו, אבל דבריו על הוריהם של יוצאי קהילת הלהט"ב הפגינו שוב עמדות חשוכות של הרב, והם אלה שנתקבעו בתודעה כלפיו, פעם שנייה בשנה החולפת. שר חינוך שאינו סובלני לאחר, שמצטייר כמי שאינו מקבל את השונות של גורמים שונים בחברה הישראלית, כאילו אינו מודע להתפתחות הגדולה של יציאה מהארון של צעירים וצעירות בחברה הדתית-לאומית, ואפילו החרד"לית, וההתמודדות של הוריהם עם המציאות הזו. הנזק שגרם לעצמו פרץ היה עצום, אבל זו הייתה רק ההתחלה.
ביום שני בערב, רגע לפני ישיבת המרכז של הבית היהודי, נדרש פרץ לחתום על ההסכם עם סמוטריץ', שבמהותו מדבר על איחוד מחודש של כל מפלגות הציונית הדתית תחת מטריה פוליטית אחת. פרץ בחר שלא לחתום, ואפילו לא העלה את ההסכם הזה לדיון בפני חברי המרכז. יש שיטענו שהמכות במהלך הישיבה השכיחו מליבו את ההסכם, אבל סביר שהוא פשוט לא רצה במיזוג המפלגות של הציונות הדתית מחדש, כי חשש שמא זו הדרך של סמוטריץ' להדיחו מראשות הבית היהודי. כך החליט באבחת רגע, מי שהיה הרב הראשי של צה"ל, להפר את ההסכם הראשון - ההסכם עם האיחוד הלאומי של סמוטריץ'.
הפורענות של הציונות הדתית התחילה בערב הזה. סמוטריץ' מאס בפרץ, ולא בפעם הראשונה בשנה החולפת, והחליט לחזור לחיקם של מי שנטשו אותו רק לפני קצת יותר משנה. סמוטריץ' אולי כעס על בנט ושקד, אבל הוא עדיין מוקיר ומעריך אותם. זה היה האות לתחילת מסכת הלחצים, שנמשכה עד תום הארכת ההארכות שקיבלו אנשי ימינה משופט בית המשפט העליון ניל הנדל, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שאפשרה להם להגיש את הרשימה בחושך, בדקה האחרונה שהחוק מתיר.
פרץ לא עמד בלחצים, הפעם אלה שבאו מראש הממשלה, והפר את ההסכם השני - זה שהוא כל כך השוויץ בו, עם בן גביר, ואף סירב לפתוח לראש עוצמה יהודית את הדלת. החושך, בדיוק בחצות הלילה, בחדר ועדת הבחירות המרכזית אולי מיטיב לתאר את האווירה האמיתית בתוך הציונות הדתית. משבר אמון פנימי עמוק בין מנהיגיו וחוסר יכולת לשתף פעולה – אלא בתנאי לחץ וסכנת אחוז החסימה.
בן גביר נותר בחוץ | חבר מפלגת עוצמה יהודית מיכאל בן ארי אומר בריאיון לדוב גיל-הר ב-#ערבערב: "סמוטריץ' ובנט אמרו 'אתם מצורעים, אנחנו רוצים רק את הקולות של המצורעים, לא רוצים לתת להם מקום'". על הצהרתו של בן ארי שיוריד את התמונה של ברוך גולדשטיין מקיר ביתו אמר: "אני עודדתי אותו" pic.twitter.com/HJpSrVdvbU
— כאן חדשות (@kann_news) January 16, 2020
שפיר תידרש לחשבון נפש – אבל חזרתה לזירה אפשרית בהחלט
השמאל הישראלי הפגין השבוע אחריות. עמיר פרץ, שכלל לא רצה את האיחוד עם מרצ, לא חדל מאז יום שני להצטלם עם שותפו החדש ניצן הורוביץ בכל מקום ואתר. זה היה בסיבוב פאבים בתל אביב, ובביתה של רות דיין יחד עם בתה יעל, חברת הכנסת לשעבר. פרץ הוא קמפיינר מצוין, וכשהוא בהתלהבות קשה לעצור אותו. החיבור עם אנשי מרצ יהיה מעניין, מי יסחוף את מי ב-45 הימים לפני הבחירות?
סתיו שפיר חייבת לקיים חשבון נפש עמוק. איך קרה שאחת הדמויות המבטיחות ביותר של הפוליטיקה הישראלית הגיעה למצב ששבע שנים לאחר שנבחרה לראשונה, ותשע שנים וחצי לאחר שנכנסה לחיינו במסגרת המחאה החברתית, כל מי שעבד לצידה – מתנער ממנה. אנשי מרצ יודעים לספר כי בשבועות האחרונים גם שותפתה לשעבר של שפיר, דפני ליף, הפעילה לחץ על אנשי המפלגה שלא ישריינו אותה ברשימה. הדם הרע הסמיך של לפני תשע שנים לא רק שלא התייבש ולא התפוגג, ייתכן שהפך סמיך וצמיגי עוד יותר.
על אף התחושה שננטשה, שפיר הפגינה אחריות גדולה. הישארות שלה בקמפיין לא הייתה מביאה אותה לכנסת, אבל הייתה בוודאות גורמת לאובדן קולות בשמאל. גם אם מדובר בכמה עשרות אלפי קולות בודדים, זה עדיין מסוכן כשתמונת המציאות הראתה לנו כי 1,400 קולות יכולים להיות ההבדל בין הקמת ממשלת ימין באפריל לשלוש מערכות בחירות וחוסר יציבות פוליטי מתמשך. שפיר מהווה מודל עבור ראש הממשלה, עכשיו הוא מצפה שבן גביר ינהג כמוהה.
בשבוע פוליטי שבו מככב חוסר האמינות של הרב פרץ כלפי שותפיו, בשבוע שבו יוצא בן גביר נגד כל חבריו למחנה ונגד ראש הממשלה, ובשבוע שבו גדי יברקן, חבר כנסת עם קריירה של פחות משנה בגבעת רם, מדלג בין מפלגות יריבות, שפיר נראית כמגדלור מוסרי. על אף הכעסים וחוסר הפרגון כלפיה, נדמה שפסק הזמן שנכפה עליה יוכל לאפשר לה לחזור במערכת הבחירות הבאה, לאחר שלמדה את הלקחים הנדרשים. ובמציאות הישראלית - זה עלול להיות בתוך פחות מחצי שנה.
חוזרים לעסוק במשימת החסינות - ושני השבטים נערכים
החסינות שוב על הפרק. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין יהיה חייב להודיע בשבוע הבא על מועד כינוסה של הכנסת. על אף הניסיונות של הליכוד לבטל באמצעות בג"ץ את חוות הדעת המשפטית של היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון, כל עוד אין התערבות של בית המשפט, תפוח האדמה הלוהט הזה בידיו. אדלשטין ינסה להרוויח זמן, וההודעה על מועד כינוס המליאה תגיע בראשית השבוע. הוא ישאף שהמליאה תתכנס רק בשבוע שלאחר מכן. בכחול לבן לא מתכוונים בשלב הזה לחדש את היוזמה להדחת אדלשטיין. הם נוטים להבין את המצוקה הפוליטית והאישית שהוא נתון בה, אך עם זאת - הציפייה שלהם ממנו היא שינהג בממלכתיות. התירוץ בשבוע הבא לעכב את כינוס המליאה יהיה הרכבת האווירית של מנהיגים לכינוס המלחמה באנטישמיות, שיתקיים בסוף השבוע ביד ושם. בכחול לבן לא רואים בזה עילה ראויה לדחייה.
יו"ר הכנסת יהיה חייב להודיע בשבוע הבא על מועד כינוס המליאה, אך רה"מ לא חושש ולא מתרגש. נתניהו ואדלשטיין (צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90)
נתניהו לא מתרגש מסדר היום הפוליטי שכולל בעיקר את נושא החסינות. להבנתו, הציבור שתומך בו לא קונה את המהלכים שמובילה מערכת אכיפת החוק נגדו, ולכן לא אכפת לו שהנושא על סדר היום. גם בקמפיין אפריל, כשדנו בתיקי ראש הממשלה לפני ההחלטה להעמידו לדין, מצבו בסקרים נסק ככל שעסקו בהם, ומצבו הידרדר רק כשחזרו לדון בנושא פרשת הצוללות, שבה הוא אינו חשוד. בכל מקרה, אחרי שהרכבת הרשימות העסיקה אותנו שבועיים, חוזרים בשבוע הבא לדון במשימת החסינות - ושני השבטים נערכים היטב לקראתה.