אחרי כמה פגישות בארבע עיניים עם החבר הקרוב ולדימיר פוטין, מתחיל בנימין נתניהו ללמוד משהו משוחר הדמוקרטיה: איך לדכא מרד פוליטי אפשרי אצלו בבית; איך להפחיד את נושאי הכלים, חסרי עמוד השדרה, שלא יסטו חלילה מהשורה; איך להלך אימים על מי שאין די בסגידתם העיוורת למנהיג; איך להבטיח את נאמנותם באמצעות חתימה על הצהרת נאמנות.
כן, זה קורה אצלנו, בליכוד, במפלגת השלטון הוותיקה של ישראל - לא במוסקווה, לא בקרמלין, לא בכיכר האדומה. זה קורה במפלגת ההדר הבית"רי לשעבר, במפלגת החושך הלאומית, במפלגה שהעומד בראשה, בנימין נתניהו, מתנהג כמי שכיסא המלכות שלו מתחיל להתנדנד.
זה קורה בגלוי, לאור היום, בלי בושה – בלי שאיש מבכירי הליכוד יעז לצייץ. אפילו אחד לא השמיע קול מחאה, אפילו אחד לא קם ואמר עד כאן, אני לא בובה של מישהו, אני לא סמרטוט, אני לא מונח בכיסו של מישהו – ודאי לא בכיסו של ראש הממשלה שראשי מערכת האכיפה הגיעו למסקנה שהוא מושחת סדרתי, רמאי, רודף טובות הנאה שמשחית חלק מסביבתו הקרובה.
אף אחד לא קם כי האנשים שמסביב לנתניהו, שהשררה מעבירה חלק מהם על דעתם, מחכים שאחרים יעשו בשבילם את העבודה. אין להם אומץ לעשות זאת בעצמם. אף שחלק מהם שונאים את ראש הממשלה, אף שחלק מהם ממש מאסו בו, אף שכמה מהם מדברים בו סרה מאחורי גבו – חתמו כולם על הצהרת נאמנות בנוסח מזרח אירופה ההיא. הם התחייבו לא להמליץ על מועמד אחר מהימין - לא להראות לנתניהו את הדלת הביתה.
במילים אחרות: הוא יוביל את המדינה למערכת בחירות שלישית רצופה והם שוב יאשימו את כל העולם ואשתו, למעט את עצמם, בשערורייה.
