"כשאני כותב את הדברים האלו, אני בוכה ללא דמעות. דמויותיהם, דמויות חיות, עוברות לנגד עיני בזו אחר זו. כך גם השתדלתי להנציחם. חיים, פעילים, שמחים"
(מתוך ספרו של ערן שורר, "שישה ימים בדקר")
***
ינואר 1968. צוללת אח"י דקר, שנרכשה על ידי חיל הים הישראלי, עושה את דרכה מנמל פורטסמות' בריטניה ליעדה - נמל חיפה. שלוש שנים שהו המשפחות באנגליה, והצי הבריטי אימן 69 חברי צוות בזמן שיפוץ הצוללת במספנות. ב-9 בינואר יצאה הצוללת אל דרכה האחרונה. מיקומה האחרון, טרם אבד הקשר עמה, דווח ב-24 בינואר בשעה 06:00 בבוקר. החיפושים החלו בבוקר 26 בינואר, וב-6 במרס הכריז שר הביטחון דאז משה דיין על אובדן הצוללת: "גילוי הצוללת על קרקע הים אפשרי מבחינה תאורטית, אבל אין לנו אמצעים ומכשירים לבצע זאת בכוחות ישראלים [...] אם יהיו בידי צה"ל האמצעים הדרושים לכך, נבחן את האפשרות של עריכת חיפושים כאלה, וכן נמשיך לעקוב אחר כל סימן העלול להצביע על מקום ונסיבות טביעתה של דקר [...] נתמיד במשימת חייהם ונחשל את זרועה הימית של ישראל". כשנה לאחר טביעתה, התגלה בחאן יונס שברצועת עזה אחד ממצופי החירום של הצוללת. האשמות שונות שהתבררו כשגויות על הטבעה מכוונת, וניתוח ממצאי מיקום המצוף, הובילו לחיפושים במקום הלא נכון. ההודעה על מציאת המצוף סיפקה לחלק מהמשפחות הקלה, אך רובן יכלו לסגור את המעגל, במובן מסוים לפחות, רק במאי 1999, עם מציאת שרידי הצוללת בקרקעית הים על ידי חברת "נאוטיקוס" האמריקאית - במרחק 485 קילומטרים מיעדה בנמל חיפה. אל ששת הימים הראשונים בדרך חזרה הביתה הצטרף כתב "קול ישראל", ערן שורר, ששהה עם חיילי הצוללת כחבר צוות מן המניין. שורר ראיין את החיילים, הקליט אותם וירד מדקר בגיברלטר ב-15 בינואר, כאשר עגנה הצוללת לתדלוק, עם תיעוד נדיר – הקלטה בת שעה שמרכזת שיחות אשר היוו עדות להווי המיוחד בצוללת. ההקלטה הזו, שנחשפת לראשונה ב"כאן חדשות", נעלמה עם השנים והגיעה לאחרונה לידיו של ערן סיקורל, כתב ומגיש בכאן רשת ב', שדודו, יוסף (ג'ו) להב-סיקורל, היה בין חללי הצוללת. לאחר שחזר לארץ וגילה מה עלה בגורל הצוללת, החליט שורר לתעד את מסעו בספר "שישה ימים בדקר" (הוצאה: עם הספר) שנכתב כיומן זיכרון, ויצא בסוף אותה שנה. דבורה שורר, אלמנתו של ערן, מספרת כי הבשורה על הצוללת גרמה לו דיכאון עמוק, שמתואר לפרטים בספרו. "הוא היה שבור, אי אפשר היה לדבר איתו על דקר. בגלל זה גם החלטנו לנסוע לארצות הברית כדי להתנתק", היא אומרת. "אני מביט בהם. לאחדים פני ילד ואחרים גברים קשוחים. כאן, אין הם לבושים מדים, ואין אני יכול להבחין ביניהם: מי המפקד ומי הוא פיקודו. משפחה אחת גדולה, של בני אדם שעיסוקם צלילה" בומי ברקאי, סגן מפקד הצוללת בומי (אברהם) ברקאי נולד ב-1937 ברומניה. הוא עלה לארץ בספינת מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים והובלה לקפריסין, ולאחר מספר חודשים התיישב עם משפחתו ביפו. ברקאי הצטרף לענף הימי של הפועל בית ים ועסק בסירות משוטים ובסירות מפרש. השתתף וזכה בתחרויות רבות ועבד בצי הסוחר כדי לפרנס את הוריו. ב-1966 הצטרף לדקר כסגן מפקד. חווה גלעדי-ברקאי מספרת על בעלה כי "הוא היה אדם נחוש, כעסן אך גם נרגע מהר ואהב את החיים". בהקלטה מספר ברקאי לשורר כי על אנשי הצוללת לעבוד באותה שלוות הנפש בזמן שגרה וגם בזמן "שמתפוצצות פצצות עומק מסביב". היא משחזרת את הזיכרון המתוק האחרון מהערב שחלקו לפני יציאתה של הצוללת אל דרכה האחרונה. "ישבנו שנינו לבד", היא מספרת, "ושתינו עוד כוסית אחת ביחד. הוא ליווה אותי, והתחבקנו. וכל אחד הלך למקום אחר". היא משתתקת לרגע ואומרת: "זה חסר לי". יעקב רענן, מפקד הצוללת יעקב רענן שימש כמפקד הצוללת אח"י דקר. הוא התגייס לחיל הים ביולי 1951 ובשנת 1963 טס לאנגליה, שם עבר קורס מפקדי צוללות. כשחזר לארץ פיקד במשך כשנתיים על הצוללת "רהב". בשנת 1965 יצא שוב לאנגליה כדי לפקח על השיפוצים ב"דקר". בראיון לשורר הוא סיפר על האפשרות להינצל מהצוללת במקרה של פגיעה בה: "אם הקרקעית אינה עמוקה - הצוללת פוגעת בקרקעית ואנשים מסוגלים להיחלץ מתוך צוללות שיושבת על קרקעית הים פגועה, בלי שיש לה כל אפשרות לעלות". אל"מ במיל' זאבו (אברהם) בן זאב, מספר על המפקד שאהב. הוא מאזין להקלטה, שבה מתאר רענן באוזניו של שורר באופן מצמרר, כיצד תוכל להתגונן הצוללת מפני תרחיש של טביעה או סכנה. "קודם כל הוא היה בן אדם. מפקד קפדן, אבל נהדר", הוא אומר, ועודד (עודי) רענן, בנו, מוסיף: "אני חושב שמה שמייחד צוללת וכלי שיט בכלל זה היותם צוות. יש אחד שהוא מעל כולם, אבל הוא מעל כולם כי יש לו מטרה מסוימת, לא בהכרח כי הוא יותר טוב, יותר חכם, יותר מנוסה, אלא כי צריך שיהיה מישהו כזה". ניסים כהן, רס"ר הצוללת ניסים כהן נולד בשנת 1935 בחיפה. בלימודי התיכון הצטרף לגדנ"ע – ים עד גיוסו לחיל הים בינואר 1952. השתחרר מהצבא ללימודי מכונאות, אך לאחר שנה חזר לשירות קבע בחיל הים. בשיחה עם שורר הוא סיפר שבמסגרת תפקידו "צריך לדאוג להכול - כל היום יום, השגרה, הרס"ר דואג לכל הדברים הקטנים". סיגל כהן, בתו של ניסים, הייתה בת ארבע בלבד כשמשפחתה קיבלה את הבשורה על טביעת הדקר. הקול של אביה בהקלטה מספק לה נחמה מהולה בעצב. "אני זוכרת שהוא לקח אותי לצוללת, ביום הולדת ארבע והוא, ככה, שומר עליי, הוא מאחורי, ואני בינו לבין הסולם", היא מספרת. "כשירדנו למטה, היה שם איזשהו חייל, אני לא יודעת מי זה היה, אבל אבא שלי אמר לו – 'זאת הבת שלי, ויש לה היום יום הולדת'". להקלטה של אביה היא מאזינה בשתיקה וצוחקת על הר' המתגלגלת שהייתה לו. "לא זכרתי את ה-ר' שלו", היא אומרת. אברהם עטרי, טבח הצוללת אברהם עטרי נולד ב-1939 בתימן, עלה לארץ בגיל 10 והתגורר בראש העין. ב-1958 התגייס לחיל הים ולקח חלק במלחמת ששת הימים. בצה"ל שירת כטבח וכצוללן. הוא נמצא במטבח שבצוללת. ראומה, אלמנתו של אברהם, מאזינה בהתרגשות להקלטה. "זה הוא!" היא מאשרת, והעיניים שלה נוצצות. חנניה, בנו, שהיה בן שנה וחצי כשאביו נהרג, מחייך כשהוא שומע את אביו מדבר על התינוק שבבית, ומנסה להסביר איך כבש אביו את כל חברי הצוללת בזכות אהבתו למטבח. הוא מספר כי גם אנשים שאינם מכירים אותו ניגשים אליו ומספרים לו "כמה הם אהבו את האוכל שהוא היה מכין, ושכל מפקדי הצוללות היו רוצים שהוא יעבוד אצלם כי הוא היה צנוע, מסור ואוהב לעשות את מה שהחברים רצו". אמנון פז, טכנאי מכ"ם אמנון פז נולד ב-1948 בתל אביב. הוא התגייס ב-1967 והוצב בחיל הים, דור שני בחיל. אמו מספרת כי הוא "אהב מאוד את הארץ והכיר כל פינה בה. מאוד אהב להפתיע והיה ליצן החצר". בהקלטה הוא נשמע מחקה את רס"ר הצוללת. בתגובה לחיקוי מסנן לעברו הרס"ר כהן: "יש לי כבר סמל תורן להערב". בתגובה פורצים הנוכחים בצחוק מתגלגל. רן שמעון, קצין המכונות רן שמעון נולד ב-1934 בבולגריה. כשהיה בן 14 עלה לארץ, למד בבית הספר "אורט" בירושלים והיה מצטיין במחלקה למכונאות. בשנת 1952 התגייס לחיל הים. השתחרר מהצבא אך חזר לאחר זמן קצת לשירות קבע בחיל הים. רן היה חבורתי ואהב שירי עם, לנגן ולצייר קריקטורות. רועי, בנו, מספר כי ביום שנעלמה הצוללת סיפר על כך לחבריו בכיתה. "אחד הילדים הבטיח לי שכשאהיה בן 14 הצוללת תחזור", הוא אומר. בינתיים אנחנו מאריכים את התוקף...". ניבי, בתו, נזכרת בשיר שכתב אביה על הצוללת: "אני מאוד אוהבת את השיר הזה, ומאוד קל לי להתחבר לאבא שלי דרך זה, שהוא באמת היה משהו שהיה בוהמיין בנשמתו, שאהב לשתות ולעשות צחוקים ומוזיקה, ולהגיד את המילה 'בורדל' בלי להתבייש". שיר הצוללת / רן שמעון מים, שמים, גלים וענן, דקר בעומק בכוח איתן. בקונטרול-רום בורדל, וחושך תהום, ומים זורמים עם פליטה של אור שמאל. יש לך פנס? שאל הקברניט, אוי לי, כי אין לי - אמר המשיט. וכתבתי לך שיר על כינור ופנס, ודגל רוצה את זה כפרס... ויהיה לכולכם דוגמה השיעור המרואיינים
(מתוך ספרו של ערן שורר, שישה ימים בדקר)
הצוללת אח"י דקר
