שחר שגיב, בן 31, הוא אחד הטריאתלטים הישראלים הבכירים בכל הזמנים. הוא ייצג את ישראל בשתי אולימפיאדות, באליפויות עולם ובאליפויות אירופה, וכעת הוא מכוון גם לאולימפיאדת לוס אנג'לס 2028.
ביום ראשון האחרון הוא התחרה בגרנד פינל במסגרת סבב אליפות העולם בספרד - אחת התחרויות החשובות ביותר בלוח השנה שלו. אלא ששלוש שעות בלבד לפני הזינוק, רגע לפני שהיה אמור לצאת למרוץ המפרך הכולל 1.5 קילומטרים שחייה, 40 קילומטרים רכיבה על אופניים ו-10 קילומטרים ריצה, הוא קיבל הודעה: הוא יוכל להתחרות - אבל לא כספורטאי ישראלי. על המדים שלו יופיע שמו בלבד. בלי שם המדינה ובלי דגל ישראל.
"דבר כזה בכל שנותיי כספורטאי לא היה לי", הוא משחזר. "הייתי בהלם והתגובה הראשונית שלי הייתה 'ממש לא'. אבל אז נאמר לי גם על ידי אנשי התאחדות הטריאתלון בישראל שאם לא אסכים - לא אוכל להתחרות". שגיב, כאמור, בחר להתחרות.
וזה אולי הסיפור שממחיש יותר מכל את המציאות החדשה שבה פועל הספורט הישראלי בעולם: ישראל עדיין משתתפת ברוב המפעלים הבין-לאומיים, לא הורחקה מהמשחקים האולימפיים ולא סולקה באופן גורף מתחרויות הספורט. אבל יותר ויותר ספורטאים, קבוצות ונבחרות נאלצים להתמודד עם תנאים, מגבלות ואירועים שלא היו חלק מהמשחק הספורטיבי בעבר.
בספרד, למשל, עוד לפני הזינוק בפונטבדרה, ראש העיר המארחת אמר כי הטריאתלון מוקדש ל"מאבק בממשל הציוני". והמקרה של שגיב מגיע על רקע מתיחות הולכת וגוברת סביב השתתפות ישראלית בספורט הספרדי. לפני כשנה, במהלך הוואלטה אספנייה, נאלצה קבוצת "ישראל פרמייר טק" להתמודד עם הפגנות המוניות, שחלקן כללו גם אירועים אלימים ושיבושים במסלול המרוץ. בהמשך שינתה הקבוצה את שמה והפסיקה להשתמש בשם ישראל באופן שהיה חלק מרכזי מהמותג שלה.
אבל ספרד אינה המקרה היחיד. גם באירלנד נרשמו בחודשים האחרונים הפגנות ומחאות סביב המשחקים מול ישראל. גורמים פוליטיים וספורטיביים במדינה השמיעו ביקורת חריפה על ישראל, ובציבור נשמעו גם קריאות שלא לקיים משחקים מול הנבחרת הישראלית.
בסופו של דבר, הנבחרת האירית כן שיחקה. מבחינת ישראל, זו הייתה החלטה משמעותית. בכיר בנבחרת ישראל אומר ל"כאן חדשות": "כמה שאנחנו מאוד לא אוהבים את אירלנד ומאוד פגועים מהדברים המכוערים שהם אמרו, מבחינתנו הדבר הכי גרוע היה אם הם יחליטו שלא לשחק נגדנו. כי החלטה כזו של חרם היא מדרון חלקלק. אולי אחריהם יבואו עוד מדינות ויגידו שהן לא משחקות נגדנו. ואז מה אופ"א תוכל לעשות?".
"גם כך הנוכחות שלנו וההתעקשות שלנו להמשיך לשחק יוצרות להם הרבה בעיות. אז מבחינתנו זה מאוד חשוב שבסוף אירלנד כן שיחקה נגדנו. נכון שהיה לנו מולם הפסד מאוד כואב, אבל הרבה יותר כואב היה לו היו מחרימים אותנו".
שלומי ברזל, ראש מערך ההסברה בהתאחדות לכדורגל, מתאר מציאות שבה ישראל נדרשת מדי יום להילחם על עצם השתתפותה: "צריך להבין שיש עכשיו באירופה, תחת אופ"א, שלוש מדינות בלבד שהן בעימות צבאי – רוסיה, אוקראינה וישראל. רוסיה מורחקת כבר כמה שנים. אוקראינה לא יכולה לשחק בבית שלה מאז תחילת המלחמה בפברואר 2022, ואנחנו לא יכולים לשחק בבית שלנו מאז 7 באוקטובר 2023".
לדבריו, "יש הרבה מאוד מדינות שהיו רוצות להרחיק אותנו, גם באירופה וגם בעולם תחת פיפ"א. יושב ראש ההתאחדות, שינו זוארץ, פועל יום ולילה כבר שלוש שנים כדי שהדבר הזה לא יקרה". החשש הגדול ביותר הוא כמובן מפני הרחקה רשמית ממפעלי הכדורגל הבין-לאומיים - כולל מוקדמות המונדיאל והיורו. אבל מבחינת הספורט הישראלי, השאלה רחבה הרבה יותר.
גם בעולם האולימפי עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות. יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי בישראל וחברת הוועד האולימפי הבין-לאומי, אינה סבורה שיש כיום סכנה ממשית להרחקת ישראל מהתנועה האולימפית. אבל היא כן מזהירה שהמציאות הביטחונית מקשה מאוד על האפשרות להחזיר תחרויות בין-לאומיות לישראל.
"המצב הביטחוני כאן עדיין לא שקט", היא אומרת. "למרות שאנחנו כן חיים כאן כעת בצורה יותר נורמלית ובטוחה, בכל פעם שיש הצהרה של טראמפ או של נתניהו על התלקחות ביטחונית, ברור שזה רק מרחיק את הסיכוי שיחזירו לכאן אירועי ספורט".
בכדורגל ובכדורסל, שני ענפי הספורט הפופולריים בישראל, הנבחרות והקבוצות עדיין משתתפות במפעלים הבין-לאומיים. אלא שהמשחקים עצמם אינם מתקיימים בישראל, בשל המצב הביטחוני. ובענפים קטנים יותר, שבהם כל תחרות בין-לאומית עשויה להיות משמעותית בדרך לאליפות עולם או לאולימפיאדה, המחיר עלול להיות כבד הרבה יותר.
"אתה יודע מה זה לנער או נערה שמתאמנים כל הילדות שלהם להגיע לרגע הזה של אליפות העולם לנוער?" אומרת נועה שמידע, יו"ר איגוד הטאקוונדו. "הם בין הטובים בעולם והם לא יכולים להשתתף. וזה לא בגלל שהרחיקו אותנו מהתחרות או בגלל שהחרימו אותנו. זה פשוט בגלל ששב"כ לא יכול לאבטח אותנו שם".
השנה, נבחרת הנוער הישראלית בטאקוונדו לא השתתפה באליפות העולם שנערכה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. גם נבחרת הנוער בהתעמלות אמנותית לא הגיעה לאליפות העולם במדינה. וזו נקודה קריטית: לא תמיד מדובר בחרם.
לעיתים המדינה המארחת מוכנה לקבל את הספורטאים הישראלים, אבל ישראל אינה יכולה לספק את מעטפת האבטחה הנדרשת. וכשמדובר בתחרויות שהן חלק ממסלול הקריטריונים לאליפות עולם או לאולימפיאדה - אי-השתתפות עלולה להשפיע ישירות על הסיכוי של ספורטאי להגיע לשם.
"כשאנחנו מדברים על מדינות כמו אוזבקיסטן, קזחסטן, טורקיה או לא מעט מדינות אחרות, אז גם אם יש אירועי ענק ואליפויות אירופה ואליפויות עולם, השב"כ לא מסוגל לאבטח שם", אומרת שמידע. "מדובר בתחרויות קריטריון. כשאתה לא מגיע להתחרות בתחרויות כאלה, לפעמים זה יפגע לך בקריטריון לאליפות עולם או אפילו לאולימפיאדה".
והאתגר הגדול הבא כבר נמצא מעבר לפינה. בקיץ 2027 אמורה טורקיה לארח את משחקי אירופה - אירוע רב-ענפי מרכזי, שנה לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. בחלק מהענפים צפויים להיקבע שם קריטריונים אולימפיים. "בתחרות הזאת ייקבעו לא מעט קריטריונים אולימפיים", אומרת שמידע. "ובינתיים אנחנו לא משתתפים בה. כלומר, יהיו ספורטאים ישראלים שבגלל זה יכולים לא להגיע לאולימפיאדה בלא מעט ענפים".
יעל ארד פועלת מול הדרגים הבכירים בישראל ומול גורמי הביטחון כדי לאפשר למשלחת הישראלית להשתתף במשחקים. אבל נכון לעכשיו, האישור עדיין אינו בידיה. "מדובר כאן ב-200 ספורטאים ואנשי צוות, וברור שאני לא יכולה לקחת על עצמי אחריות כזו אם כל האישורים והגורמים המוסמכים לא מסכימים לכך ומאשרים את זה", היא אומרת. "אבל מבחינה ספורטיבית, זה אירוע שאנחנו מוכרחים להיות בו".
לדבריה, טורקיה עצמה אינה מונעת מישראל להשתתף. "הם אומרים שמבחינתם זה לגמרי בסדר שאנחנו נבוא ונתחרה, אבל בתנאים הביטחוניים שלהם. וברור שזה לא משהו שאנחנו יכולים להסכים לו בשלב הזה לנוכח כל הנסיבות". שמידע מוסיפה: "ככלל, כמעט כל מדינה אומרת לנו שהם מסכימים שאנחנו נתחרה אצלם. אבל בלי אבטחת שב"כ, זה פשוט לא אפשרי בתקופה הזאת".
הבעיה, אם כך, אינה תמיד החלטה להחרים את ישראל. לפעמים היא מורכבת יותר - שילוב של מצב ביטחוני, מגבלות אבטחה, יחסים בין מדינות והחשש מפני הפגנות או אירועים אלימים. והמגבלות הללו משפיעות גם על ספורטאים שכן מצליחים להשתתף.
באליפות העולם בגלישת רוח באנגליה, למשל, השב"כ אסר על איגוד השייט לפרסם מראש את השתתפות הספורטאים הישראלים. מגבלות דומות, על פי גורמי הספורט בישראל, הוטלו בשנים האחרונות גם סביב תחרויות בין-לאומיות בג'ודו ובענפים נוספים.
אבל מה לגבי הרחקות בפועל? כאן התמונה שונה. מקרים שבהם ארגון ספורט בין-לאומי החליט באופן רשמי למנוע מישראל להשתתף עדיין נדירים יחסית. אחד המקרים הבולטים היה אליפות העולם בהתעמלות ב-2025, שבה הספורטאים הישראלים, בהם אלוף העולם בתרגיל הקרקע ארטיום דולגופיאט, לא השתתפו. אלא שהסיבה לא הייתה החלטה של התאחדות ההתעמלות הבין-לאומית, אלא העובדה שאינדונזיה לא העניקה אשרות כניסה למשלחת הישראלית.
"זה היה מחדל ענק ומקרה חמור שאסור שיקרה", אומרת ארד. "אבל בסופו של דבר זו הייתה החלטה של מדינה שאין לה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. זו לא הייתה החלטה של ארגוני ספורט". גם ב-2024 היה ניסיון למנוע את השתתפות ישראל באליפות העולם בהוקי קרח. בסופו של דבר ההחלטה שונתה, על רקע החשש מסנקציות מצד הוועד האולימפי הבין-לאומי.
ארד מייחסת לוועד האולימפי הבין-לאומי תפקיד משמעותי בשמירה על השתתפות ישראל בספורט העולמי. ועדיין, גם כאשר ישראל אינה מורחקת, המציאות בשטח משתנה. בעולם הכדורגל, קבוצות ישראליות נאלצות לעיתים לשחק מחוץ לאצטדיון הביתי של היריבה, או להתמודד עם מגבלות על כניסת אוהדים ישראלים. כך היה, למשל, במשחקה של מכבי תל אביב מול אסטון וילה בבירמינגהאם, וכך צפוי להיות גם במשחקה של הפועל באר שבע באלקמאר שבהולנד.
בהפועל באר שבע אומרים לכאן חדשות כי "ככל הנראה אופ"א אפילו לא תתערב בנושא ותאשר את זה, למרבה הצער, למרות שמדובר בדבר כל כך לא צודק ולא ספורטיבי, שהוא אפליה של ממש". ובסופו של דבר, זה ההבדל שחשוב לעשות. ישראל אינה מורחקת כיום מהספורט העולמי. נבחרות וקבוצות ישראליות ממשיכות להשתתף במפעלים הבין-לאומיים, וספורטאים ישראלים ממשיכים לזכות במדליות ולהתחרות על הבמות הגדולות בעולם.
אבל לצד ההשתתפות הזו הולכת ונבנית מציאות חדשה: ספורטאים שמתחרים בלי דגל, משלחות שלא יכולות להגיע בגלל מגבלות ביטחוניות, תחרויות קריטריון שספורטאים ישראלים עלולים להחמיץ, אוהדים שלא תמיד יכולים להגיע למשחקים, ואירועים שבהם עצם הנוכחות הישראלית הופכת לסוגיה בפני עצמה.
שחר שגיב הגיע בסופו של דבר לקו הזינוק בפונטבדרה. הוא התחרה והשלים את המרוץ. אבל שלוש שעות לפני כן הוא נאלץ לבחור אם לוותר על הדבר שהיה עבורו מובן מאליו במשך כל הקריירה: לייצג את ישראל באופן גלוי. "עד עכשיו אני לא יודע אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה". אולי זו, יותר מכל, השאלה שממחישה את המקום שבו נמצא היום הספורט הישראלי בעולם.
