בשנת 1986 שחקנית הכדורסל אורנה אוסטפלד הדהימה את המדינה כשלראשונה ספורטאית מקצוענית יצאה מהארון בישראל. מאז עברו כמעט 40 שנה. לפני כשבועיים שחקנית הכדורגל וכוכבת הריאליטי קארין סנדל התארסה לבת זוגה הדר רפאל, כדורסלנית מאליצור תל אביב. בעוד ספורטאיות נוספות יוצאות מהארון, הספורטאים הגברים מתקשים לצאת מהארון וכמעט ואין ספורטאים גאים.
View this post on Instagram
השחקן הראשון שעשה את הבלתי ייאמן ויצא מהארון הוא ג'סטין פשנו, אך הוא סבל מהקנטות מצד מאמנו והתקשה לקבל את עצמו כהומוסקסואל, עד שבשנת 1998 הוא שם קץ לחייו במחסן בלונדון.
ד"ר עמית קמה, יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת טען כי קיימים שני הסברים מאוד פשוטים קושי של יציאה מהארון בקרב ספורטאים. "ראשית, מה שמכונה בשפה האקדמית תפקידי מגדר. שזה מעין מה מותר לגבר או מה מותר לאישה. תפקידי המגדר כוללים בגדים, תרבות, מקצועות ועוד. אנחנו בתרבות הצברית מתקשים לחרוג מתפקידי המגדר ועם נשים אנחנו יותר גמישים. גם בעולם הספורט שתפקידי המגדר מאוד ברורים יכולים לקבל אישה לעשות תפקידים שבאופן מסורתי היו גבריים. לסביות יכולות להתקבל בעולם הספורט המאוד גברי ולהומו יהיה קשה יותר".
"הדבר השני הוא תופעה שאני חוקר אותה שנים על הומואים ולסביות", הוסיף קמה. לדבריו, "כאשר יש התחלה של יציאה מן הארון במקצוע מסויים, מנסים לבדוק את המים, אחד חלוץ רואה שזה בסדר ואחריו יש זרימה ברורה יותר. ככל הנראה לא היו מספיק הומואים שיצאו מהארון בכדורגל. יש איזה אווירה היום בעולם הכדורסל אם אישה יוצאת מהארון כלסבית היא יודעת שיש רקע ליציאה מהארון שלה והעולם לא יחרב. כדורגלן הומו אין לו מספיק תקדימים והוא לא יודע למה לצפות".
קפטן נבחרת אנגליה הארי קיין עם סרט בצבעי דגל הגאווה (צילום: אי-פי)
קמה ניסה לתהות מה מקשה על היציאה מהארון בקרב ספורטאים גברים כי "על פניו אנחנו רואים שהומוסקסואלים ולסביות זה לא 'דבר נורא' כמו שהיה", אמר קמה וטען כי אולי מדובר ב'"הסללה". "יכול להיות שילד או נער שמתחיל להבין שהוא הומו יכול להכווין את עצמו לכיוונים פחות גבריים. גם בתוך הקהילה, מתקשים להבין משיכה מסויימת לספורט, זה דיסוננס".
התחזית של קמה היא די אופטימית: "אני כבר זקן מספיק וגדלתי כאשר הומוסקסואליות היתה עבירה פלילית. בפרספקטיבה היסטורית אם היינו מנהלים את השיחה הזו לפני עשר שנים והיית אומר לי ששופט כדורגל שינה את מינו כנראה היית צוחק. אנחנו רואים את הכיוון, העולם הופך לליברלי. הדור הצעיר היום הרבה יותר סובלני וליברלי. היום אנחנו יודעים למשל בישראל ובעולם גיל היציאה מהארון בשנות ה-80 ו-90 היה 20 פלוס והיום זה בגילי העשרה".
ד"ר אורנית רמתי דביר, חוקרת פמיניזם וחינוך גופני מהמרכז האקדמי וינגייט, שיתפה שכשעבדה עם ספורטאיות שמעה מהורים את החששות שלהם לשלוח את הבנות לספורט קבוצתי – כדורגל או כדורסל, מחשש שתהפוכנה ללסביות. ד"ר רמתי דביר מציינת שתרבותית ספורט נתפס כסמן של גבריות. לדבריה, "מבחינה גופנית, הגוף הגדול והשרירי נתפס כיותר מתאים לספורט מאשר גוף שהוא יותר קטן ופחות שרירי. ולכן גוף שהוא יותר ספורטיבי נתפס כגברי. אך מעניין לשים לב שהומוסקסואלים אמנם מתרחקים מגבריות הגמונית סטיריאוטיפית אך הם נוטים דווקא לפתח את הגוף שלהם, ללכת לחדרי כושר ולהתלבש כך שהגוף הגברי והשרירי מאוד נראה, אך בצורה שונה ויותר עדינה מגברים שמזוהים עם גבריות מסורתית, דמות ה׳גבר גבר׳".
גם בקרב ילדים, בנות וגם בנים מבינים מגיל צעיר מהו הגוף הראוי לבת או לבן, ומהי ההתנהגות המוערכת בקרב בנות או בנים. בנות פחות מקבלות עידוד לעסוק בספורט, רבות לומדות להיות עדינות, להיות חברות, לשתף אחת את השניה, בעוד שבנים יותר מקבלים עידוד לעסוק בספורט, הם לומדים מגיל צעיר חוזק, להתחרות זה בזה ונהיים הרבה יותר הישגיים. זאת אמנם אמירה גורפת, ויש שינוי גדול בחברה, אבל אנחנו עדיין מזהים שתהליך החברות (הסוציאליזציה) שונה לבנות ולבנים.
"בנוסף, בספורט, במיוחד ספורט קבוצתי, יש לעיתים קרובות מגע בין גופים. המגע הפיזי של נשים נתפס כיותר טבעי ולגיטימי ממגע בין גברים. ובמיוחד כאשר ידוע שבחבורה יש גבר שהוא הומו, הדבר מקבל קונוטציה מינית או אירוטית. ספורטאי הומו עלול לחשוש מלגעת, לחשוש מאיך האחרים ירגישו ביחס למגע, האם יילחצו או יירתעו. אותו ספורטאי, נער או גבר, שמשחק בספורט קבוצתי והוא הומוסקסואל, מודע כל הזמן להתנהגות שלו ואיך היא עשויה להראות או להתפרש, וזה עול תודעתי ורגשי מאוד כבד", הסבירה החוקרת והמשיכה. "יש גם את הרובד של חדר ההלבשה. עדיין קיימת התפיסה שההומו יסתכל או יסתכלו עליו בחדר הלבשה, או יחשדו בו שהוא מסתכל על הגברים האחרים הערומים סביבו".
שחקני נבחרת גרמניה מוחים על ההשתקה שנעשתה לקהילת הלהט"ב במהלך המונדיאל בקטאר (צילום: אי-פי)
דבר נוסף וחשוב הוא ההקשר, הקונטקסט החברתי. יש סביבות שבהן השיח הוא יותר ליברלי ויש יותר לגיטימציה להיות הומו או לסבית, ובאמת יש בהן יותר הומואים ולסביות, אבל יש סביבות אחרות. זה קשור לתרבות, למודלים בסביבה, להורים, למה אחרים יגידו, לנורמות, לחשיפה לשיח פמיניסטי או להט"בי ועוד".
בנוגע לתחזיות, ד"ר רמתי דביר טענה כי "עד לאחרונה אפשר היה לחשוב שאנחנו במגמה של יותר קבלה ויותר אפשרויות, אבל כעת מהבהבת נורה אדומה שמסמנת סכנה. עד לאחרונה העתיד נראה יותר ליברלי, אך כעת הוא לא ידוע", הסבירה. "במידה ויוציאו ספרי לימוד שבהם ייצוגים להט"בים ממערכת החינוך, במידה וארגונים שמקדמים חינוך וקבלה של להט"בים לא יורשו להיכנס לבתי הספר, במידה והצגות תיאטרון שמנכיחות ייצוגים להט"ביים לא תקבלנה תקציבים, תהיה פחות חשיפה וידע ויכול להיות שהתלמידים פחות יבינו שזה קיים ויחששו מזה. או להיפך, יש מצב לתגובת נגד, שההורים יעשו דווקא ויימשכו את ילדיהם ממערכת החינוך וישלבו אותם במסגרות שבהן יש יותר שיח, יותר ליברליות, יותר אפשרויות.
אל קמה מצטרף גם ד"ר אילן תמיר, חוקר ספורט, חברה ותקשורת מאוניברסיטת אריאל שטוען כי "נוצרה מערכת ציפיות חברתיות, שאומרת שכל העולם שלנו מטען ציפיות של מין, תשוקה ומגדר. אם מישהו נולד זכר עם מרכיבים הורמונליים של זכר מצפים ממנו להיות אגרסיבי, אמוציונלי ולהימשך למין השני. לפי המבנה הביולוגי של אישה מצפים ממנה להיות רכה. הספורט הפך להיות משמעותי. בפרשנות שלי, הרבה מאוד שנים זה עזר לחברה לעזור לגברים לקבל את תפקידם. כשנשים התחילו להתעסק בספורט הציפייה החברתית מהן לא התאימה, ואז החברה אמרה שהן עסקו בספורט בגלל שהן לסביות".
לדבריו, ישנם דברים סביבתיים כמו משווקים, ספונסרים והנהלה של קבוצות שלא תמיד מעוניינים שהשחקנים יצאו מהארון. "במקומות שזה קורה בעולם, יש מקומות שלא רוצים ששחקנים יצאו מהארון בגלל פרסומות, מכירות מנויים ומרצ'נדייז. יחד עם זאת, אנחנו רואים הומואים בכל מיני תפקידים, יש לנו גם יו"ר כנסת הומו. צריך עוד יותר מודלים ואני מעריך שבהמשך עוד שחקנים יגברו על הקושי. חשוב להזכיר שלמרות הפתיחות. עדיין שומעים קריאות בקהל של 'יא הומו', זה נתפס כאנטי ספורט. חסרים מודלים להזדהות והלחץ הלא ישיר מרתיע אנשים וספורטאים. אני משןכנע שזה עניין של זמן עד שזה יקרה. בגלל הציפיות והגילויים החברתיים יש עדיין הרבה אנשים שמתלבטים מלעשות את הצעד הזה".
אחד השחקנים הבודדים שיצאו מהארון הוא מאמן הכדורסל אורי קוקיה והוא יצא מהארון בגיל 36 כששיחק בהפועל רמתגן מהליגה הלאומית. קוקיה רשם קריירה עניפה כספורטאי ושיחק במכבי חיפה, הפועל ירושלים, עירוני נהריה וקבוצות נוספות.
בשיחה עם כאן חדשות קוקיה טוען: "אני חושב שבאופן כללי ובטח בתוך הספורט, קל יותר לקבל אשה גאה מאשר גבר גאה. הספורט הגברי הוא מעין טאבו והנוכחות של הקהל גדולה, תקשורת וכל הדברים מסביב מהווים סביבה פחות נוחה ופחות מחבקת, מה שגורם לספורטאים להתלבטות גדולה יותר ופחד גדול יותר ביציאה מהארון, משהו שמתקדם בשנים האחרונות, אבל עדיין בצעדים קטנים".
הכדורסלן אורי קוקיה יצא מהארון, אבל @MichalRabi חושבת שזו ממש לא פסגת הקריירה שלו, ושהקרקס התקשורתי הופך לחריג את מה שאמור להיות מובן מאליו בפיתחה של 2018 #חדשותהערב pic.twitter.com/UDJaCMLsXw
— כאן חדשות (@kann_news) November 29, 2017
קוקיה הפריד בין הפתיחות של הספורט הנשי עם הקהילה והתייחס גם להתפתחות של ענפי הנשים: "מהזווית האחרת, אני חושב שהסביבה של הספורט עדיין נחשבת גברית יותר ופחות טבעית אצל נשים, מה שמאפשר לנשים מהקהילה לחוש מוגנות יותר בסביבת הספורט והעניין נתפס בצורה יותר טבעית ונוחה. לשמחתי אנחנו רואים בשנים האחרונות שבירה גם במוסכמות אלו והספורט נשי מתפתח בצורה מטאורית ומראה שלנשים יש מקום חיוני ומשמעותי מאוד בספורט ושזה מזמן כבר לא סביבה גברית בלבד".
קוקיה טוען כי ספורטאים חוווים קשיים יותר גדולים ביציאה מהארון. "גם התחושה שלו מול עצמו ומול חבריו לקבוצה שחולקים איתו חדר הלבשה, דרך הקהל ודרך המחשבה שיתכן והיציאה מהארון עלולה להשפיע על הדרך שהוא יראה אותו ועל הקריירה שלו כספורטאי. כמו שציינתי קודם לכן, אני חושב שיש תהליך והתפתחות מסויימות בספורט העולמי, עם כדורסלנים, כדורגלנים ועוד ספורטאים שיוצאים מהארון, אבל לדעתי יש עוד דרך ארוכה ויש עוד הרבה מאוד ספורטאים שלא מרגישים בשלים לצאת או מפחדים מההשלכות של היציאה שלהם. משהו שכנראה יקח עוד זמן עד שנגיע לכך שרוב הספורטאים בקהילה הגאה ירגישו מספיק נוח בשביל לחיות את חייהם באופן פתוח", הוא מסכם.
קוקיה בפעולה (צילום ארכיון: עודד קרני, מנהלת ליגת העל לכדורסל)
קוקיה נשאל גם אם הוא מכיר שחקנים פעילים שהם בארון ואם הם פנו אליו להתייעצויות כאשר הוא עצמו יצא. "פנו אלי כמה חבר׳ה צעירים, שתפו את התחושות שלהם ואת הפחדים שלהם. אני חושב שעדיין יש גם לא מעט חבר׳ה צעירים שאוהבים ספורט ומרגישים איזשהו דיסוננס בין המיניות לאהבה לספורט, גם אם הם לא ספורטאים מקצוענים", אמר קוקיה.
מאמן הכדורסל הוסיף כי לדעתו "אין פיתרון קסם והתהליך של השלמה הוא תהליך שלוקח זמן והוא מתקדם בקצב שונה לכל אחד, גם התהליך שלי לקח לא מעט זמן עד שהרגשתי בשל ויכולתי לעשות את הצעד קדימה. אני חושב שאותם אנשים צריכים את הזמן ומידי פעם גם עזרה חיצונית על מנת להגיע למקום שנוח להם ויגרום להם קודם כל לקבלה עצמית ואחר כך יאפשר להם לצאת מהארון".
גם היום מאמני כדורגל כשהם מתראיינים או פונים לשחקני הקבוצות הם משמרים את תפקידי המגדר כמו השימוש לדוגמה בביטוי "משחק של גברים" או "אופי של גברים", קוקיה טוען כי "זה עניין של נכון או לא נכון, אלא יותר משהו טבעי שכולנו גדלים איתו ומגיל צעיר שומעים אותו בכל מקום והשינויים האלו לוקחים זמן וכמו כל דבר, הם קורים לאט לאט וכל שינוי קטן משפיע לטובה, אבל הדרך ארוכה ותפיסות לא משתנות לא ביום, לא בשבוע וגם לא בשנה, אלא בשבירה קטנה של מוסכמה אחרי מוסכמה".
בעולם תקשורת הספורט אנחנו רואים עלייה מעניינת של הומוסקסואלים בקרב כתבי הספורט, אך חלקם עדיין חוווים את הדיסוננס של תפקידי המגדר. דניאל לוי, עורך וכתב ספורט ב"ישראל היום" יצא מהארון בגיל 31. "יצאתי אחרי שהתקבלתי לישראל היום אני חששתי איך אצא מהארון שאני רוצה לסקר ספורט זה היה נתפס לי כדבר ממש קשה, הבנתי שאני שלם עם עצמי ואני הבנתי שככל שאני מקצועי ועושה את העבודה שלי כמו שצריך, את אף אחד זה לא מעניין עם מי אני ישן בלילה ולמי אני נמשך. זה משהו שהטריד אותי בשבוע הראשון של היציאה מהארון ואחרי זה שהרגשתי יותר פתוח זה הפך ליותר קל והרבה יותר טוב", מספר לוי.
לדבריו, "עצם העובדה שהספורט הזה במשך עשרות שנים היה מקום מאצ'ואיסטי מאוד, אז זה יותר קשה לגברים להצהיר שהם הומואים. גם בתפישת החברה ההומואים נתפסים בצורה קיצונים יותר מלסביות. היו כבר ספורטאיות בעבר, לפני 40-50 שנה שיצאו מהארון בעיקר בעולם הטניס, לא היה אישיו כזה גדול וספורטאיות שראו את זה קיבלו ביטחון לצאת גם".
לוי התייחס גם לתופעות כלל עולמיות ותקדימים של שחקנים שיצאו מהארון. "מצד אחד, רואים שמבחינת הספורטאים, הקבוצות, שיצאו מהארון הם קיבלו ביטחון". לוי התייחס למספר כדורגלנים שעשו תקדימים. לפני כשנתיים, המגן האוסטרלי ג'וש קבאלו יצא מהארון וקיבל שלל הודעות תמיכה. כדורגלנים רבים, פעילים ושאינם, פרסמו הודעות תמיכה בקבאלו, ביניהם אנטואן גריזמן, ג'רארד פיקה, רפאל וראן, ריו פרדיננד, גארי ליניקר ועוד. גם מועדוני כדורגל רבים, כגון יובנטוס, ארסנל, ליברפול וברצלונה שיתפו את הציוץ בו קבאלו יצא מהארון והביעו בו תמיכה.
— Josh Cavallo (@JoshuaCavallo) October 27, 2021
במאי 2022, יצא כוכב העתיד של הכדורגל האנגלי ג'ייק דניאלס בגיל 17, הוא היה הכדורגלן הבריטי הפעיל הראשון שיצא מהארון לראשון מאז כדורגל העבר ג'ון פשנו שיצא מהארון ב-1990. דניאלס, שחקן קבוצת בלאקפול מליגת המשנה האנגלית, הצהיר כי הוא יצאה מהארון בעקבות יציאתו של קבאלו. כך שניתן לראות פה שני דברים: ראשית, הדור הצעיר ליברלי יותר ושנית, ככל שספורטאים יוצאים מהארון - השחקנים שבארון מקבלים לגיטימציה לעשות זאת.
בפברואר האחרון היה תקדים עולמי, לראשונה שחקן בנבחרת לאומית, הקשר הצ'כי יאקוב יאנקטו יצא מהארון, קבוצתו והנשיא אמרו בפומבי שהם תומכים בו והאוהדים תמכו בו. "ספיר ברמן שופטת עשתה שינוי ולא קיללו אותה ביציעים. ראינו את סוגיית סרט הקפטן בצבעי הקהילה הגאה בקטאר והמחאה של שחקנים והשיח. יש פתיחות בכדורגל בתקופה האחרונה", מספר לוי.
Football is for all. Chelsea fully supports you, Jakub! 💙
— Chelsea FC (@ChelseaFC) February 13, 2023
עם זאת, לוי משוכנע כי "יש המון פחדים לשחקנים כמו דינמיקה קבוצתית, השפעה על המקצועיות, יחס היריב וחברים לחדר הלבשה בגלל סטריאוטיפים כאלה ואחרים. כל יציאה כזו מהארון, עושה דברים טובים לקהילה ולספורט. ילדים וילדות רואים את מושא הערצתם יוצא מהארון וזה משנה את תפיסתם בנוגע לקהילה. אומרים שזה לא אישיו כזה גדול והנה זה עדיין במהדורות וזה חשוב".
למה זה חשוב? לוי מסביר כי "צריך עדיין לסקר את זה כשזה קורה. אנחנו עושים התקדמות אבל עדיין אנחנו תקועים מאחורה ולא רק בישראל בכל העולם. לא מזמן, שלושה אוהדי וולבס נעצרו במשחק נגד צ'לסי כי הם קראו לאוהדי צ'לסי בקריאות גנאי הומופוביות. חשוב עדיין להראות את הדברים האלה כי זה פותח את השיח סביב הנושא הזה".
על פי סקר של אפליקציית תוצאות הספורט 365scores יחד עם כאן חדשות בדיגיטל, בקרב כ-8,500 אוהדים ישראלים מגלה כי, 48% מהמשיבים יעודדו שחקן של קבוצתם לצאת מהארון. לעומת זאת, 52% יעדיפו שלא להתערב. בשאלה כיצד תגיב במידה ושחקן מהקבוצה ייצא מהארון, 65% מהאוהדים ציינו כי ימשיכו לעודד ולתמוך בשחקן. 19% הצהירו כי יפסיקו לעודד ו-16% יגבירו את התמיכה בשחקן.
יחד עם זאת, 64% חושבים שאין השפעה וגם אם כן שהיא מועטה, לעומת 36% שבטוחים שלנטייתו תהיה השפעה על מעמדו בקבוצה.
