אני ילד בקושי בן שבע בפתח תקווה. יושב למטה, בחצר הקטנה והצידית של בניין השיכון שבו גרתי. ושם אני שומע לראשונה על דייגו מראדונה. אם אינני טועה באותו יום אני גם רואה את קלף הכדורגל שלו. צעיר, שיער שחור שופע. ספק מתולתל ספק גלי. שיער כמותו לא ראיתי עד אז, או מאז. והפנים הצעירות והיפהפיות שלו. והוא מבצע איזו פעולת כדורגל. והכל מתחבר לכדי יופי ועוצמה שמפעמת בי עד היום – עשורים רבים לאחר אותו היום.
כי לא שוכחים את הרגע שבו מתוודעים לדייגו ארמנדו מראדונה. וכבר אז אמרו לי – ואני זוכר זאת בפירוש – שהוא הכדורגלן הטוב בעולם. הוא עוד לא שיחק באף מונדיאל. כמה חודשים לאחר מכן הוא ישחק בגביע העולמי ספרד 1982 והוא בן 21. זה לא היה מונדיאל טוב של דייגו. כיסחו לו את הצורה. ארגנטינה שלו, אלופת העולם, לא שיחקה מספיק טוב וגם הוא הורחק באחד המשחקים בכרטיס אדום. ועדיין – באחד המונדיאלים המרהיבים אי פעם דיברו בעיקר על מראדונה.
וארבע שנים לאחר מכן, אולי במונדיאל הגדול בהיסטוריה, זוכרים רק את מראדונה. איך הביא "לבד" את הגביע העולמי לארגנטינה.
אז כבר היה בנאפולי ועשה קסמים בלתי נתפסים על בסיס שבועי. לא היה עוד כדורגלן שמביא כל כך הרבה יופי לכר הדשא ולחיים עצמם. כן, דייגו היה גיבור של החיים. דמות אהובה עד אין קץ על מאות מיליונים ברחבי העולם. זה היה מעבר לכדורגל. הכריזמה והיופי שבו היו משתקים. גם כשדיבר מחוץ למגרש. תמיד מיגנט והרהיב.
בשעה 10 בערב שעון ארגנטינה, הריעו אוהדיו של מספר 10 האגדי דייגו מראדונה ברחובות הערים. איצטדיוני הכדורגל במדינה הוארו. המונים התכנסו בכיכר האובליסק בבואנוס איירס https://t.co/UYgt4MCqIz
— כאן חדשות (@kann_news) November 26, 2020
אבל היופי שהיה בדייגו היה גדול ובעיקר חזק מדי להיכלא בתוך גוף. וגופו של מראדונה לא רק סבל מאינספור בעיטות ופיצוצים אלא גם מהתמכרויות לקוקאין, לאלכוהול ולמשככי כאבים.
וזה לא רק הגוף אלא גם, ובעיקר – הנפש. מראדונה התחיל להיות מחובר מדי לראשי המאפיה הנפוליטאנית, הקאמורה, מהאכזריות שבארגוני הפשיעה בעולם. הם החזיקו בו כמו בבן ערובה. סיפקו לו סמים, נשים, מסיבות והוא היה חייב להם הכול.
מעבר לכך, למראדונה נולד בנאפולי בן מחוץ לנישואים שבו בחר שלא להכיר כי כבר היה נשוי. אומרים כי הבן הזה אכל אותו מבפנים. דייגו כבר לא היה אותו אדם והשקיעה החלה בנאפולי. במונדיאל 1990, כשהוא כמעט בן 30, עדיין היה חזק וטוב מספיק כדי להוליך את ארגנטינה עד לגמר כשבדרך הוא חולף על פני ברזיל העצומה. אבל דייגו הפסיד בגמר לגרמניה מפנדל שלא היה. זה קרע לו את הלב. ולכל מי שאהב אותו.
אבל זה עוד החוויר בהשוואה למה שקרה במונדיאל 1994 בארצות הברית, כאשר דייגו הורחק מהטורניר בבושת פנים בשל שימוש בסמים. מאותה הנקודה השקיעה של דייגו רק הלכה והתעצמה. ההתמכרויות הלכו ותפסו חלק משמעותי יותר בחייו. גם ההשמנה. וגם כשהצליח להיגמל לפרקים עדיין חזר לסורו. גם המשפחה התפרקה. לבסוף, גם בנותיו לא דיברו איתו.
דייגו ארמנדו מראדונה מת כאדם חלש, שברירי שנראה זקן ובעיקר עצוב. נאהב על ידי ההמונים היה עד יום מותו – ויהיה לעד. אבל דייגו של הסוף זה ההיפך המוחלט מהבחור הצעיר כל כך אליו התוודעתי בפתח תקווה בשנת 1982.
