מהאופן שבו נפרדו ברק בכר והפועל באר שבע, די ברור שהנסתר רב על הגלוי. ראשית, אנחנו למדים כי בכר וקברניטי הקבוצה אפילו לא נפגשו פנים מול פנים כאשר החליטו על הפרידה. שנית, לא סתם זה נעשה כך, באופן ספונטני, באמצע העונה. זו לא התרבות של באר שבע החדשה של אלונה ברקת. על פניו, זה גם לא מתאים לבכר. ובכל זאת, שני הצדדים החליטו להיפרד – וזה פחות משנה אם צד אחד החליט יותר מהצד השני.
מי שהוליך את הפועל באר שבע לשלוש אליפויות רצופות אחרי בצורת של 40 שנה - נפרד ממנה בצורה מכוערת ובאמצע העונה. לאן פניו?@YoavBorowitz #ערבערב pic.twitter.com/KuQeBgKgH2
— כאן חדשות (@kann_news) 7 בינואר 2020
ארבע שנים של הצלחה גדולה, חסרת תקדים, מרגשת ואפילו מהפכנית - לפתע נשכחו לחלוטין. בכר עוזב באמצע העונה, אחרי הפסד "משפיל" ובתקופה מאכזבת ורעה, כמו כל מאמן שעוזב. משל היה מאמן הפועל רעננה או הפועל תל אביב. אם חשבנו שבאר שבע שונה, אז אולי היא לא ממש כזו.
ונשאלת השאלה: מדוע? נכון, התוצאות – במושגים של הפועל באר שבע – רעות. הכדורגל גם רע. והאמת היא שגם העונה שעברה הייתה רעה למדי (למרות שבאר שבע סיימה במקום השלישי, היא עשתה את זה עם 34 נקודות פחות מהאלופה מכבי תל אביב). אז נכון שבאר שבע לא פוגעת כבר שנה וחצי, אבל האם זו סיבה מספיק טובה כדי שברק בכר "יגורש" מן העיר כמו גנב בלילה? גם אם הוא גירש את עצמו, זה לא ממש משנה. הוא לא צריך לעזוב בצורה כזו.
ארבע שנים של הצלחה. הפועל באר שבע זוכה באליפות במאי 2018. צילום: רועי אלימה, פלאש 90
בכר צריך לעזוב את באר שבע ברוב הדר וכבוד. צריכים לעשות לו טקס יפה כשהוא עדיין מדריך את הקבוצה. צריך להיפרד ממנו בצורה כזו שתכבד גם את אלפי האוהדים שכל כך נהנו ממנו בעידן האליפויות.
זה לא קרה. וניתן לשער כי היחסים בין בכר לבין אלונה ברקת, ואולי גם המנכ"ל אסי רחמים, לא טובים. הסיבה ליחסים הלא-טובים אולי מעניינת, אבל בהקשר זה היא לא באמת חשובה, כי הקבוצה, התרבות והכבוד מעל לכל. קודם כל כבוד לעצמנו. הצורה שבה ברק בכר עזב את באר שבע – או הועזב ממנה – אינה עושה כבוד לאף אחד. היא בעיקר אינה עושה כבוד להפועל באר שבע ולתרבות הכדורגל הישראלי.
