גמר ליגת האלופות 2024, שייערך מחר (שבת) יפגיש את בורוסיה דורטמונד מגרמניה ואת ריאל מדריד מספרד. האכסניה, כיאה למשחק השיא השנתי בין מועדונים אירופיים – אצטדיון וומבלי בלונדון, המכיל כ-90 אלף מקומות. זה יהיה הגמר השמיני של הגביע האירופי/ליגת-האלופות במקום, והשלישי מאז נחנך האצטדיון המחודש ב-2007. האצטדיון הישן אירח את גמר מונדיאל 1966 ואת גמר יורו 1996, החדש – את גמר יורו 2020.
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחרי הערוץ הרשמי
וומבלי מארח מדי שנה את גמר הגביע-האנגלי, טורניר הכדורגל הוותיק בעולם. אך, למרות ההיסטוריה של הגביע המקומי והיבשתי; המשחק המשמעותי ביותר האביב בוומבלי, היה כנראה פלייאוף ההעפלה לליגה-האנגלית הבכירה – סאות'המפטון גברה 1-0 על לידס יונייטד, ושבה לכסף-הגדול הממתין בפרמיירליג. קבוצה אנגלית אומנם לא תשחק השבת, אבל הפערים הנפערים בעידן הכסף-הגדול יורגשו היטב.
לפחות על הנייר: זה בכלל לא כוחות
ריאל-מדריד הייתה הזוכה הראשונה בגביע האלופות, ומאז היא המלכה ההיסטורית של הכדורגל האירופי עם 14 זכיות– כפול מהבאה אחריה, מילאן, עם שבע. ריאל למעשה הופיעה בשמונה מתוך 11 הגמרים הראשונים של המפעל, בשנים 1956-1966 – ניצחה בשישה, כולל חמש זכיות רצופות; בערך בתקופה בה הפועל פתח-תקווה זכתה חמש פעמים רצופות באליפות ישראל, והפועל ומכבי תל-אביב הניפו את גביע אסיה.
∞8@ToniKroos | #LALIGAEASPORTS pic.twitter.com/dvnKAeZZlv
— LALIGA (@LaLiga) May 25, 2024
ההישג של ריאל מדריד היה כה חריג, שהוענק לה לצמיתות הגביע המקורי – החל מ-1967 הונף הגביע בעיצוב המוכר לנו עד היום. באופן מעניין, את הגביע המקורי הניפו קבוצות מספרד, פורטוגל ואיטליה – שיצאו פחות מצולקות ממלחמת-העולם השנייה, אם בכלל – ספרד ופורטוגל היו נייטרליות. הדור הראשון שהניף את הגביע עם האוזניים הגדולות, מ-1967 עד אמצע שנות ה-1980; הגיע בעיקר מערים תעשייתיות בבריטניה (סקוטלנד ואנגליה), הולנד וגרמניה. אך למרות זאת, המקדמה שלקחה ריאל מדריד על עצמה מההתחלה, גרמה לכך שמעולם לא עקפו אותה.
סוד ההצלחה של ה'בלנקוס', יש לומר, נבע גם מהחסות שקיבל מהאליטה בימי משטר הרודן פרנקו ועוד קודם. כך, יכלה ריאל מדריד להתחמש בכוכבים הגדולים של התקופה – כמו פרנץ פושקאש ההונגרי ואלפרדו די-סטפנו הארגנטינאי, שאוזרחו. ריאל מדריד המשיכה לשלוט בכדורגל הספרדי שנים, גם אחרי המעבר לדמוקרטיה. אך מגע הקסם באירופה קצת התפוגג – למעט שתי זכיות רצופות בגביע אופ"א באמצע שנות ה-1980.
גמר האלופות הבא של ריאל מדריד הגיע רק ב-1981, הפסד 1-0 לליברפול הגדולה של בוב פייזלי בפריז. למעשה, זה היה ההפסד האחרון של ריאל במעמד הזה – היא הופיעה בשבעה מתוך 26 הגמרים האחרונים, מהזכייה ב-1998 ששברה בצורת של 32 שנה; ועד זכייה ב-2022, 1-0 מול ליברפול של יורגן קלופ בפאתי פריז; וניצחה בכולם. מדהים במיוחד שבתקופה הזאת נכללות שמונה הדחות רצופות בשמינית-גמר ליגת-האלופות, בצורת של 12 שנים – כולל בתקופת ה"גלקטיקוס" הידועה לשמצה; ואז ארבע זכיות בחמש עונות.
ריאל מדריד אומנם השם הגדול בכדורגל האירופי, והעולמי, אך לא לכל גמר הגיעה כפייבוריטית מובהקת. לעיתים ריאל נהנתה ממזל בדרכה לגמר, לעיתים משריקות "נוחות" – אבל במעמד הגמר, רוח המועדון הכניעה כל מתחרה – כולל פעמיים באופן הדרמטי ביותר מול היריבה העירונית אתלטיקו, שלא זכתה בגביע האלופות מעולם.
ומה לגבי בורוסיה דורטמונד? השליטה של באיירן מינכן בכדורגל הגרמני הייתה איתנה, ורק התחזקה במשך השנים. כך בורוסיה דורטמונד, הנחשבת היריבה העיקרית של באיירן, זכתה בחמש אליפויות בלבד ב-60 שנות בונדסליגה (נוסף לשלוש לפני); וסיימה שנייה בשבע מתוך 11 האליפויות האחרונות והרצופות של באיירן מינכן. דורטמונד היא הסגנית הנצחית של גרמניה; לפני שנה איבדה במחזור האחרון ובאופן שובר לב את האליפות, והעונה התקשתה לעמוד בקצב כשדווקא לברקוזן הדיחה את באיירן מינכן מהבכורה.
Familie 🖤 pic.twitter.com/EQcM95YiAH
— Israelische Borussen (@bvb_israel) October 21, 2023
ההספק האירופי של דורטמונד גם לא מרשים עבור מועדון גרמני בכיר – 5 גמרים בשלושה מפעלים, כולל זכייה בגביע-המחזיקות ב-1966 ובליגת-האלופות ב-1997. למעשה, רק צ'לסי ב-2012 ומנצ'סטר סיטי ב-2023 – לאחר השקעות גדולות ושנויות-במחלוקת מצד אוליגרכים ושיח'ים – חדשות יותר במועדון האקסקלוסיבי של זוכות גביע האלופות. בורוסיה דורטמונד היא עדיין האחרונה הזוכה בהופעת-בכורה במעמד הגמר. לדורטמונד הייתה הופעה נוספת, ב-2013, באותו אצטדיון וומבלי במפגש "כל גרמני" מול באיירן מינכן; שנגמר בהפסד כואב בדקות-הסיום, וטרבל היסטורי לבווארים.
סוד ההצלחה: בעלות אוהדים
הפער ההיסטורי יוצר גם פער מקצועי בין ריאל מדריד ובורוסיה דורטמונד. הראשונה, בצדק גמור, נחשבת פסגת שאיפות עבור כמעט כל כדורגלן, בוודאי ממאגר הכישרונות אמריקה הלטינית. השנייה, נחשבת תחנת-מעבר בדרך למועדונים הגדולים – רוברט לבנדובסקי, פייר-אמריק אובאמיינג וארלינג האלאנד כיכבו שם, והמשיכו הלאה.
המשקל הסגולי של ריאל מדריד מאפשר לה לדרוש ולקבל נתח עצום מעוגת ההכנסות בזכויות-השידור בליגה-הספרדית, וליצור הכנסות ממכירת-חולצות ושיתופי-פעולה מסחריים, באופן שמותיר לה בליגה בעיקר רק מתחרה בת-קיימא אחת באמת – ברצלונה. סטיב מקמנמן ומייקל אואן, דייוויד בקהאם וכריסטיאנו רונאלדו, טוני קרוס וקאקה – אלה ונוספים היו מוכנים לעזוב מועדוני-ענק בהם גדלו או פרצו, בשביל ריאל מדריד. הפער הזה הוא לא בדיוק רק גזירת גורל, אלא גם בחירה במידה רבה.
גם ריאל מדריד וגם בורוסיה דורטמונד הם מועדונים בבעלות אוהדים. במדריד מתעדפים הצלחה בכל מחיר ואוהבים אסתטיקה, ישנה אצילות ואבירות הנדרשות כדי להיות ראוי ללבוש את החולצה הלבנה, ולא בכדי ריאל מדריד היא-היא הגלקטיקוס המקורי. בתקופת הקורונה שיחקה ריאל במגרשי קבוצת המילואים, כדי לנצל את המגבלות לזירוז קירוי ושיפוץ האצטדיון הביתי – כך שייצר עבורה הכנסות נוספות בהופעות ובפרסום ובחבילות אירוח יקרות.
🔊😇☺️ pic.twitter.com/DpmkVFkViS
— Borussia Dortmund (@BlackYellow) May 19, 2024
מנגד, כנהוג בכדורגל הגרמני בו השליטה במועדון חייבת להיות בידי האוהדים – חוק 50%+1 – בבורוסיה דורטמונד הדגש החזק הוא על הקהילה, המחירים שווים לכל נפש והמועדון לא הכי חזק כשזה נוגע למיצוי ההכנסות. אין לה גם איזה אוליגרך או מדינת-נפט שתזרים לו כספי עתק, לשם מירוק תדמית, שיסייע להדביק את הפער מענקיות כמו ריאל, באיירן.
בורוסיה דורטמונד ידועה באצטדיונה הביתי החם, כולל יציע העמידה (במשחקים בגרמניה) המאיים הידוע כ"החומה הצהובה". שם יושבים האוהדים השרופים, ושרים בקולי קלות. האופי הקהילתי בא לידי ביטוי, באופן כואב ומצער, לאחר ה-7 באוקטובר – הכדורגל הגרמני וגרמניה בכלל עמדו בסולידריות לצד ישראל, אך בורוסיה דורטמונד בלטה במיוחד. היא אירחה בני-משפחות במשחקים, ומשלחת של מנהלי המועדון פגשה את החוג האוהדים בארץ וסיירה בעוטף. מנגד, מועדונים רבים בעולם, גם ריאל מדריד, ראו בהבעת הזדהות תפוח-אדמה לוהט – מחשש להרחיק ולהכעיס אוהדים במדינות ערב ובארצות האסלאם. צריך לומר ביושר – לכדורגל הגרמני אין את האפיל העולמי שיש לכדורגל הספרדי או האנגלי, למשל. ועדיין, מחווה שלצערנו נדירה.
גמר ליגת-האלופות הזה יחתום את העונה האחרונה במפעל בפורמט הבתים שהכרנו. החל מהעונה הבאה, ליגת-האלופות תתרחב מ-32 מועדונים ל-36; שתי הליגות הבכירות בדירוג - איטליה וגרמניה, תזכנה לנציגה חמישית. אם בורוסיה דורטמונד תנצח בגמר – לגרמניה תשלח שש נציגות לליגת-האלופות. 36 הקבוצות תדורגנה בטבלה מאוחדת; כל אחת תשחק שמונה משחקים מול יריבות מדרגים שונים.
בסיום משחקי הדירוגים, יקבעו העולות לשלבי הנוקאאוט. אופ"א טוענת כי שלב-הבתים הפך צפוי וסר חינו בעיניי הצופים – אמירה לא-בלתי מדויקת, אך מעניינת בהינתן שבורוסיה דורטמונד הגיעה כל הדרך לגמר ליגת-האלופות, לאחר שסיימה ראשונה ב"בית-מוות" שכלל את פריס סן-ז'רמן, מילאן וניוקאסל יונייטד. הרעיון הוא להוסיף משחקים, רצוי מותחים מול של שמות גדולים, כדי למשוך עניין.
אופ"א, ולא בפעם הראשונה, מגיבה לאיום "הסופרליג האירופית" – זה מה שגרם לזה בעבר להפוך את הגביע האירופי לליגת-האלופות, להוסיף לה שלב-בתים, ועתה להציג את שיטת מפגשי הדירוגים. אך הפעם, הסופרליג כבר לא איום או רעיון בלבד – זה כמעט קרה. באפריל 2021 מספר מועדונים הכריזו על סופרליג – ארסנל, צ'לסי, טוטנהאם, אתלטיקו מדריד, ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד, אינטר, מילאן, יובנטוס וליברפול.
זו אמורה הייתה להיות תחרות סגורה למוזמנים בלבד שהייתה מכניסה למועדונים ולבעליהם כספים רבים, ללא קשר להצלחות על המגרש. הרעיון קומם עליו אוהדים, שחקנים, מנג'רים, התאחדויות וליגות, זכייני שידור ועוד – תוך יומיים, התקפלו. למעשה רק ריאל מדריד, ברצלונה וקצת יובנטוס נותרו להילחם קרבות מאסף משפטיים. מארגני הסופרליג ניסו למשוך גם את באיירן מינכן, פריס סן ז'רמן וגם את בורוסיה דורטמונד – ואלה סירבו. פער נוסף בין שתי הפיינליסטיות השבת בוומבלי.
שימו לב אליהם
איננו יודעים מי יהיה השחקן המצטיין של המשחק, אבל יש שלושה שחקנים ששווה לשים לב אליהם:
מרקו רויס – אחד משני שרידים לקבוצה שהפסידה בגמר ב-2013 (לצד מאטס האמלס שעבר לבאיירן וחזר), ישחק בגיל 35 ויום את משחקו האחרון במדי בורוסיה דורטמונד; שוב באותו מעמד ובאותו אצטדיון כמו בעונת הבכורה שלו בקבוצה. רויס למעשה גדל בבורוסיה דורטמונד, אך פרץ בבורוסיה מֵנְשֶׁנְגְלַדְבָּך. הוא חזר לדורטמונד בקיץ 2012 – מיד אחרי שתי האליפויות והגביע שלהם עם יורגן קלופ, והחמיץ. בעונה שעברה היה כפסע מניצחון, אך ביום-האחרון של העונה, האליפות החליקה לדורטמונד. אולי בגלל זה החליט בקיץ האחרון לפרוש מתפקיד הקפטן – הסרט עבר לאמרה צ'אן. רויס תמיד היה איש של "כמעט" כאמור, הוא נפצע שוב ושוב לקראת טורנירים בינ"ל – כמו המונדיאל ב-2014 בו זכתה גרמניה, והיה כשיר בזמנים קשים יותר. אבל עכשיו יש לרויס אפשרות לתקן, אל תהיו מופתעים אם הוא זה שיקרה להניף את הגביע אם וכאשר, ואולי גם יבקיע – זה קרה במשחק הפרידה בליגה.
טוני קרוס גם היה שם בגמר 2013 – אומנם ביציע פצוע, אך היה שחקן באיירן מינכן ואסף את המדליה בסוף. בקיץ 2014 עזב את אלופת אירופה היוצאת ועבר לאלופה הנכנסת ריאל מדריד, וזכה עימה ב-4 גביעי אלופות נוספים. בגיל 34 הוא הכריז כי יפרוש ממשחק פעיל לאחר היורו הביתי במדי נבחרת גרמניה. לדבריו, היה יכול להישאר ולשבת על הספסל – אך הוא רצה שיזכרו אותו כפי שהוא היום. גם הוא זכה לפרידה מרגשת במשחק הבית האחרון, האם יפרד עם גביע אלופות נוסף?
ואז יש את ג'וד בלינגהאם, הקשר האנגלי המחונן בן ה-20 שעבר בקיץ האחרון ישירות מבורוסיה דורטמונד לריאל מדריד עבור יותר מ-100 מיליון אירו. גם הוא היה שם במחזור הנעילה הטראומתי של דורטמונד בעונה שעברה, ועתה יש בכוחו להוסיף טראומה נוספת לקטוף תואר מול חבריו לשעבר לקבוצה. בלינגהאם הוא התקווה הגדולה של נבחרת אנגליה, ולא ניתן לשלול שיזכה בתואר אלוף אירופה פעמיים – עם המועדון ועם הנבחרת, הישג מרשים אם יעלה בידו. ואם לא? בוודאי תהיה צביטה בלב. בלינגהאם, אולי בכיר הכדורגלנים האנגלים כיום, חריג למדי – לא רק שהוא לא משחק בפרמיירליג היום, הוא מעולם לא שיחק בא. עונה אחת ויחידה בצ'מפיונשיפ, ליגת המשנה האנגלית, הספיקו לברמינגהאם סיטי להפריש לעד את החולצה של הזעטוט. את נעליו קרע בלינגהאם כבר בדורטמונד, והתפוצץ העונה בריאל-מדריד. בלינגהאם הוא בדיוק הדוגמה לפער בין החממה של בורוסיה דורטמונד לפסגה של ריאל מדריד; אך הוא גם מייצג שינוי בהלך החשיבה במדריד – להחתים כישרונות גדולים כבר בגיל צעיר, שיהפכו "גלקטיקוס" כבר במדים הלבנים.
ולמעשה יש עוד שני שמות ששווה להזכיר. ג'יידון סאנצ'ו, גם אנגלי כבר לא-כל-כך צעיר בגיל 24 ה"מופלג", יצא לפני בלינגהאם לדורטמונד, במקרה שלו מהאקדמיה של מנצ'סטר סיטי. סאנצ'ו עשה חיל בגרמניה, הוחתם בידי מנצ'סטר יונייטד ושם הקריירה שלו נתקעה. הוא הסתכסך עם הצוות המקצועי, עם התקשורת ועם האוהדים; אך הוא חזר למקורות, לדורטמונד, לחצי-עונת השאלה. ושוב מחייך.
ובנוסף קפטן נבחרת צרפת, קיליאן אמבפה; שאולי בגיל 25 סופסוף יעשה הקיץ, ובחינם, את המעבר שבושל במשך שנים – מפריז סן ז'רמן לריאל מדריד. אמבפה נחשב כזה אוצר לאומי בצרפת, שאפילו ארמון האליזה התערב מספר פעמים כדי להשאיר אותו במיזם הכדורגל הקטארי. הפעם, דווקא בקיץ בו פריז תתפוס כותרות עם האולימפיאדה, ואולי צרפת תזכה ביורו דווקא בגרמניה – אמבפה צפוי לעזוב. ריאל מדריד זכתה כבר בכמה וכמה גביעי אלופות, ועכשיו אולי בעוד אחד; אז מה מביאים למועדון שיש לו הכל? ואיך אמבפה ישתלב? זה כבר סיפור לעונה הבאה...
ויש עוד אדם, מנג'ר ריאל-מדריד קרלוס אנצ'לוטי. הוא זכה בשני גביעים אלופות כשחקן עם מילאן, והפסיד בגמר עם רומא בפנדלים לליברפול. כמנג'ר זכה בשני גביעים עם מילאן, והפסיד בגמר בלתי-נשכח באיסטנבול בפנדלים לליברפול. עם ריאל מדריד כבר זכה ב"דסימה" ב-2014 בקדנציה הקודמת, זכה שוב ב-2022. 2 גביעים כשחקן, 4 גביעים כבר כמנג'ר והיד עוד נטויה.
מילאן, מנצ'סטר יונייטד, אייאקס, ליברפול, ברצלונה (פעמיים!) ובאיירן מינכן – כולן זכו להניף את הגביע בעל האוזניים הגדולות בוומבלי. האם ריאל מדריד תמשיך ברצף המטורף ותניף בפעם ה-15; האם דורטמונד תעניק לרויס סיום מהאגדות, ותשבור את הרצף הבלתי-יאמן? מה שלא יהיה, הלוואי שהכדורגל יהיה טוב.
