"מועדון הכדורסל מכבי תל אביב מברך את מועדון הכדורסל הפועל תל אביב על הזכייה במפעל היורוקאפ", נכתב בהודעה שהוציאו הצהובים אמש, מיד אחרי הרגע הגדול של האדומים. הודעה מכבדת לכאורה ולא לכאורה, אבל קורקטית ולקונית במיוחד, שעצם הוצאתה היא סוג של השלמה עם השינוי הטקטוני שעובר כעת הכדורסל הישראלי. מכבי מברכת את הפועל?! שמעון מזרחי יודע?
מלה אחת חשובה בכל זאת לא הופיעה בהודעה שם: 'יורוליג' – הפועל מצליחה בזכות זכייה היסטורית ביורוקאפ לקבל בזכות ולא בחסד (או שריון) את המקום בליגה הבכירה של אירופה, ליגה שהיתה ועודנה גולת הכותרת וגם המנוע הכספי של מכבי ת"א, ועד כה באופן בלעדי. זו ליגה סגורה כמעט לגמרי, ולקבוצה ישראלית נוספת היה בלתי אפשרי להיכנס אליה. עד אמש. הפועל ירושלים ניסתה, רצתה ונדחתה, הפועל ת"א רק חלמה.
את החלום מגשימה הפועל בראש ובראשונה בזכות עופר ינאי. הבעלים הססגוני, שבטחון אף פעם לא חסר לו. לפרקים העונה זה היה נראה כמו קרקס, אבל הפועל הפכה מאז שרכש את הקבוצה למחולל עניין – יום סקנדל-יום פסטיבל. גם העניין התקשורתי נדד אט-אט מהצהובים לאדומים וסדר היום ההיסטורי החל להשתנות. ינאי, נזכיר, החל בכלל כאוהד מכבי, זה כנראה היה לו לרועץ גם כשנקלע למאבק (שעדיין נמשך) עם האולטרס של הפועל, שלא מוכנים לקבל את המעבר (הזמני) ליד אליהו ואפילו קיללו אותו אחרי הניצחון במשחק הראשון בסדרת הגמר.
עם הפנים למאבק אליפות משולש
"בסתר ליבם הם מודים לי" אמר לעיתונאים בתגובה בסיום, אבל מעבר לאמוציות ולבטחון העצמי, ינאי הוא ביזנס מן לפני הכל. כדי להביא שחקנים כמו מוטלי, מדר, קאבוקלו ומאמן כמו איטודיס, הוא הכניס את היד עמוק לכיס (מה שלא עשתה בשנים האחרונות ההנהלה בצהוב) ורכש שחקנים איכותיים, גם מיריבות בליגה (בינגהאם למשל).
צחוק הגורל הוא ששני המצטיינים בסדרת הגמר, ג'ונתן מוטלי ואנטוניו בלייקני, לא היו כל הזמן בתסריט הרנסנס של הפועל. נכון, מוטלי הובא בקול תרועה רמה, אבל גם ברח כבר מהפועל בחזרה לארה"ב והוחזר רק בזכות יד חזקה וזרוע נטויה של עופר ינאי, שבמקביל ראה את ההשקעה בכוכב אחר – פטריק בברלי – מביאה בעיקר בלגן, עד ששוחרר. בלייקני הגיע כחלופה זולה במיוחד, בלי הרבה ציפיות וכשחקן משלים, והפך תוך סדרות חצי גמר וגמר לאחד ממנהיגי הקבוצה. לפעמים צריך לא רק ניהול טוב, אלא גם טיפת מזל.
הפועל תל אביב מניפה את הגביע (צילום: הפועל "שלמה" תל אביב)
ואפרופו מנהיגים, כאוהד כדורסל ישראלי, מרומם נפש לראות שחקנים כחול-לבן משמעותיים. ים מדר הנהדר ששיחק פצוע על רגל אחת ואולי ישלם על כך בהמשך העונה, תומר גינת שהיה הסנונית הראשונה שהעדיפה אדום, על פני הצעה צהובה נדיבה הרבה יותר, עוד בימים שזו היתה נראית החלטה מוזרה, בר טימור, קפטן ומנהיג בחדר ההלבשה, ונועם יעקוב, שאוהד את הפועל מילדות ובהזדמנויות שקיבל הוכיח שהוא שחקן-שחקן. גם פלטין ובלייזר נתנו את שלהם כשהיה נדרש.
עכשיו הפנים למאבק האליפות המשולש – מכבי-הפועל-ירושלים (אדלסון, מצבו?). היום כבר לא תלוש לומר שגם בליגה עשוי להיות סדר כדורסל ישראלי חדש.
