סליחה על השאלה | המדריך לטרמפיסט שפוגש אוטיסט

באוקטובר 2018 התפרסם טור שכתבתי באחד מהאתרים המרכזיים בישראל בו גוללתי את סיפורי כילד אוטיסט שהוריו המאמצים דחו אותו מעליהם ולבסוף השליכו אותו לרחוב חסר כל, מתכחשים לקיומו. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי הילד הדחוי, הלא רצוי. זה שחוזר הביתה, נכנס לחדרי ולא מדבר עם אף אחד. אפילו מאחותי המאומצת אף היא, שנהרגה בהיותי בן 12, אין לי כל זיכרון. בעצם יש לי אחד: כשסטרה לי ברכבל בירידה מהר החרמון ומשקפי נפלו והתרסקו. כמו סימן לילד שלא רק שאין רואים אותו, הוא גם לא צריך לראות את האחרים. באותו טור כתבתי על אִיתָמָר, בחור רגיל מבית עשיר אשר כל ניסיונותיי הדלים ביחסי אנוש לתקשר איתו, נפלו כמו אותם משקפיים, אותו איתמר שלעולם לא יצליח ללמוד את עצמת הפלדה שנוצקה אל תוך הפרסומת של נייקי: "האמן במשהו גם אם משמעותו להקריב הכל. אם יש לך רק יד אחת, אל תשב על הספסל כצופה, קום ותשחק". סיימתי את הטור במילים שנכתבו בדם ודמעות שנאספו מכל אותן השפלות, כישלונות ניצול ואובדנות: "אל תוותרו עלינו כל כך מהר גם אם תדרשו ליותר סבלנות, אנחנו בני-אדם שבאמת מתאמצים".

אודי הלר

הטור, שהגיע לשולחנם של מפיקי התוכנית "סליחה על השאלה", לא נותר אילם והיה בין המתגים שהדליקו את האורות באולפן בו הצילומים התקיימו כמה חודשים מאוחר יותר. היה לי מסר אותו נשאתי בצער אך לא בשתיקה: אני עוד חי, אני פה, אל תזרקו אוטיסטים רק כי הם חריגים. בחודשים האחרונים היה לי הכבוד להוביל מחקר על שילוב אוטיסטים בצה"ל לו ניתן השם "אוטיסטים במגרש המסדרים: אין אולי, יש איך", וכמו יד המקרה, בדיוק ביום בו משודר הפרק בטלוויזיה המחקר קם והתחיל ללכת. לצערי הרב, התקדמות זו אינה נחלת הכלל ודרך ארוכה עוד לפנינו במטרה לשפר את חייהם של האוטיסטים הרבים החיים בישראל, אוטיסטים המצויים לא אחת בעיני הצופים בטלוויזיה והרשויות הצופות בנו בוועדות, ב"מלכוד 22" - אם אתם מסוגלים להסביר מה הבעיה, אז כבר אין לכם בעיה. אתם צופים בנו ואומרים לעצמכם "הם בתפקוד גבוה", כאילו אנו גרסה אחרת מכל אותם אוטיסטים המושלכים כלאחר יד למעונות והוסטלים וזוכים לתנאי מחיה ירודים, מכל אותם אוטיסטים המוכים בידי המשטרה, ביניהם אני, שגם אם הם זועקים "אני אוטיסט" עדיין יגררו אותם בנחושתיים, מ-80% ויותר אוטיסטים שאינם מצליחים להשתלב בתעסוקה, נדחים ומסתגרים בבתיהם כדי לא להיפגע ובמצוקתם מופנים לטיפולי המרה כי בהם מותר וגם אם ניסו - לא התקבלו לאף תוכנית טלוויזיה שתיתן להם במה.

לדאבוני ישנם אלו אשר המעמד האקדמי שניתן להם מידי המדינה נותנים לגיטימציה להתנהגות זו כלפי אוטיסטים, אישור להורים ולחברה שאוטיסטים פחותי ערך. לפני זמן לא רב התפרסמה כתבת ראיון עם ד"ר גורן גורדון, ראש מעבדת החדשנות באוניברסיטת תל-אביב, בה התגאה המלומד בעל ששת התארים כי "עכשיו, אני רוצה להרוס את המודל באלף דרכים שונות, עד שנקבל התנהגות אוטיסטית". אז, הוא אומר, הם ישחזרו מה היו הגורם או הגורמים שהשתבשו. כן, השתבשו. אנחנו, האוטיסטים, לדעתו של ד"ר גורדון, משובשים. אבל ברור שלא רק במובן אחד, אנחנו משובשים בהמון מובנים, אלף? קטן עלינו. וגם ד"ר גורדון כותב שהוא ינסה 100 דברים, ישנה, יראה מה עוזר ואז הוא יישם אצל ילדים אוטיסטים, כדי לתקן אותם. תשובתו של ד"ר גורן אלי הייתה כה מקוממת עד כי החלטתי לפתוח פניה בקבוצת הדיון של כל חברי הסגל בישראל ולשמחתי, רבים לקחו חלק ותרמו.

צפו בפרק פתיחת העונה של "סליחה על השאלה">>