באוקטובר 2018 התפרסם טור שכתבתי באחד מהאתרים המרכזיים בישראל בו גוללתי את סיפורי כילד אוטיסט שהוריו המאמצים דחו אותו מעליהם ולבסוף השליכו אותו לרחוב חסר כל, מתכחשים לקיומו. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי הילד הדחוי, הלא רצוי. זה שחוזר הביתה, נכנס לחדרי ולא מדבר עם אף אחד. אפילו מאחותי המאומצת אף היא, שנהרגה בהיותי בן 12, אין לי כל זיכרון. בעצם יש לי אחד: כשסטרה לי ברכבל בירידה מהר החרמון ומשקפי נפלו והתרסקו. כמו סימן לילד שלא רק שאין רואים אותו, הוא גם לא צריך לראות את האחרים. באותו טור כתבתי על אִיתָמָר, בחור רגיל מבית עשיר אשר כל ניסיונותיי הדלים ביחסי אנוש לתקשר איתו, נפלו כמו אותם משקפיים, אותו איתמר שלעולם לא יצליח ללמוד את עצמת הפלדה שנוצקה אל תוך הפרסומת של נייקי: "האמן במשהו גם אם משמעותו להקריב הכל. אם יש לך רק יד אחת, אל תשב על הספסל כצופה, קום ותשחק". סיימתי את הטור במילים שנכתבו בדם ודמעות שנאספו מכל אותן השפלות, כישלונות ניצול ואובדנות: "אל תוותרו עלינו כל כך מהר גם אם תדרשו ליותר סבלנות, אנחנו בני-אדם שבאמת מתאמצים".
אודי הלר
הטור, שהגיע לשולחנם של מפיקי התוכנית "סליחה על השאלה", לא נותר אילם והיה בין המתגים שהדליקו את האורות באולפן בו הצילומים התקיימו כמה חודשים מאוחר יותר. היה לי מסר אותו נשאתי בצער אך לא בשתיקה: אני עוד חי, אני פה, אל תזרקו אוטיסטים רק כי הם חריגים. בחודשים האחרונים היה לי הכבוד להוביל מחקר על שילוב אוטיסטים בצה"ל לו ניתן השם "אוטיסטים במגרש המסדרים: אין אולי, יש איך", וכמו יד המקרה, בדיוק ביום בו משודר הפרק בטלוויזיה המחקר קם והתחיל ללכת. לצערי הרב, התקדמות זו אינה נחלת הכלל ודרך ארוכה עוד לפנינו במטרה לשפר את חייהם של האוטיסטים הרבים החיים בישראל, אוטיסטים המצויים לא אחת בעיני הצופים בטלוויזיה והרשויות הצופות בנו בוועדות, ב"מלכוד 22" - אם אתם מסוגלים להסביר מה הבעיה, אז כבר אין לכם בעיה. אתם צופים בנו ואומרים לעצמכם "הם בתפקוד גבוה", כאילו אנו גרסה אחרת מכל אותם אוטיסטים המושלכים כלאחר יד למעונות והוסטלים וזוכים לתנאי מחיה ירודים, מכל אותם אוטיסטים המוכים בידי המשטרה, ביניהם אני, שגם אם הם זועקים "אני אוטיסט" עדיין יגררו אותם בנחושתיים, מ-80% ויותר אוטיסטים שאינם מצליחים להשתלב בתעסוקה, נדחים ומסתגרים בבתיהם כדי לא להיפגע ובמצוקתם מופנים לטיפולי המרה כי בהם מותר וגם אם ניסו - לא התקבלו לאף תוכנית טלוויזיה שתיתן להם במה.
לדאבוני ישנם אלו אשר המעמד האקדמי שניתן להם מידי המדינה נותנים לגיטימציה להתנהגות זו כלפי אוטיסטים, אישור להורים ולחברה שאוטיסטים פחותי ערך. לפני זמן לא רב התפרסמה כתבת ראיון עם ד"ר גורן גורדון, ראש מעבדת החדשנות באוניברסיטת תל-אביב, בה התגאה המלומד בעל ששת התארים כי "עכשיו, אני רוצה להרוס את המודל באלף דרכים שונות, עד שנקבל התנהגות אוטיסטית". אז, הוא אומר, הם ישחזרו מה היו הגורם או הגורמים שהשתבשו. כן, השתבשו. אנחנו, האוטיסטים, לדעתו של ד"ר גורדון, משובשים. אבל ברור שלא רק במובן אחד, אנחנו משובשים בהמון מובנים, אלף? קטן עלינו. וגם ד"ר גורדון כותב שהוא ינסה 100 דברים, ישנה, יראה מה עוזר ואז הוא יישם אצל ילדים אוטיסטים, כדי לתקן אותם. תשובתו של ד"ר גורן אלי הייתה כה מקוממת עד כי החלטתי לפתוח פניה בקבוצת הדיון של כל חברי הסגל בישראל ולשמחתי, רבים לקחו חלק ותרמו.
צפו בפרק פתיחת העונה של "סליחה על השאלה">>
כך, מספרת חברת סגל כי בנה "נולד עם קשיים חברתיים מסוימים שעמם הוא מתמודד בגבורה, והוא מושלם, מקסים, וראוי להתייחסות מכובדת יותר מצד אלה שמתיימרים לחקור את קשייו ולסייע לקבוצה ענקית ומגוונת עמה הוא נמנה" וחבר סגל אחר כותב כי "לפני שנתיים היה לי סטודנט על הרצף. אדם מבריק ומרשים. מכיוון שהוא היה בשלב מתקדם של התואר כבר לא יכל למצוא לו חונך מתאים. התנדבתי ללמד אותו פרטנית וביליתי אתו כ-6 שעות. אני חייב לציין שבמשך השעות האלו יותר למדתי משלימדתי". אך התגובה המרגשת מכולן נתנה חברת סגל שאם רק הייתי יכול לחבקה מרוב האושר שנתנה בעיני: "מניסיוני הטיפולי רב השנים תמיד היה לי ברור שהאדם עם המגבלה הוא זה שמכיל את החברה ולא להפך...היו לנו מספר רב של דוגמאות כושלות השבוע כדי להבין שאנחנו מתהדרים ביכולות הכלה, קבלת השונה וראיית האחר שברגע האמת אינן מוכיחות את עצמן". במדינת ישראל של שנת 2019 אף רשות מקומית לא מניפה את דגל השילוב של אוטיסטים ומוכנה להשקיע כדי שהמרחב הציבורי בה יגלה סובלנות ולא יציב מכשולים בפני האוטיסט. במאבקי הקהילה הגאה שותפים עסקים רבים, חברות פרסום רבות, התורמות ממשאביהם, אך מי מבין אלו מוכן להירתם למען אוטיסטים ושילובם מעבר להצהרות ומתנות קטנות? אוטיזם אינו קללה, אינו מחלה, אינו מגפה, אינו 'שיבוש' ואינו סטייה. לצערנו, רוב האוטיסטים מתביישים במה שהם, מנסים להסתיר, מתכחשים, בורחים אל צל ההורים מפאת סטיגמות ואפליה. עלינו להיאבק בכך כחברה ולתת בטחון בידי אותם אנשים נהדרים ומלאי רצון טוב לחשוף את עצמם בגלוי ולהתקבל בחברה מבלי לחשוש שיפגעו בהם בכל צורה שהיא בגלל מי שהם. אסיים באותן מילים בהן פתחתי את צוהר המחקר שעסק בשילוב אוטיסטים בצה"ל: "רבות למדתי על עצמי תוך כדי כתיבה וחשיפה לאנשים נפלאים שעל כתפיהן הצרות מלהכיל מונחת משימה לא קלה אך בצידה מתנה נפלאה לצבא ולחברה. לכל אותם אוטיסטים השוחרים להשתלב, לתרום, להביע, להצליח. לכל אותם הורים שגידלו ונאבקו להגן, צפוני תקווה למחזה שסופו טוב יותר. לכל אותם מפקדים וחיילים שלמדו את מקצב האוטיסט כשם שאת מקצב הפקודה. לצבאה של מדינה שחובה עליה לשלב אנשים שונים בכל מסגרות החוויה האנושית, גם אם הם אינם זורמים בסבבה".