לרגל 90 שנה לשידור הציבורי בישראל, ארח יהונתן שורק בתוכנית ספיישל מיוחדת את בצלאל קהאן, נחום עידו ואבי רוזן, מבכירי אנשי התקשורת המגזרית בישראל, לשיחה על המהפכוה שחוללה רשת מורשת בתקשורת הישראלית. התוכנית עוסקת בהתפתחות של תחנות רדיו וערוצי תקשורת נוספים המשתייכים לסקטור הדתי-חרדי, כתולדה של פריצת הדרך שעשתה רשת מורשת.
כבר בתחילת התוכנית, עוסקים המשתתפים בפריצה של המוזיקה המזרחית והחסידית דרך התחנות הפיראטיות, דבר שלא היה קיים בשידור הממלכתי. הדוברים ציינו שהתחנות הללו נתנו לראשונה במה לפיוטים, למוזיקה דתית אותנטית ולזמרים מזרחיים שהיו "מוחרמים" ברדיו הרשמי. הם תיארו זאת כ"שבירת המחסום" בין התרבות שבבית לבין מה שנשמע במרחב הציבורי. פריצת הדרך הזו החדירה באותם שנים בערוצים הפיראטיים תחושת השליחות והגאווה על כך שהצליחו להחזיר לאנשים את המוזיקה והזהות שלהם.
בהמשך, השיחה התמקדה בייחודיות של התחנות הפיראטיות ביצירת קהילה וקשר בלתי אמצעי עם המאזינים, בניגוד לריחוק של גלי צה"ל או רשת א'. המשתתפים תיארו איך המאזינים היו מתקשרים בשידור חי, מבקשים ברכות או עזרה לנזקקים. עוד סופר על מקרים שבהם המאזינים היו הופכים לחלק מהמערכת ומדווחים מהשטח על אירועים או על הגעת ניידות משטרה.
לאחר מכן, גובר על ההתמודדות עם הפשיטות והחרמת המשדרים. בתוכנית תוארו הקשיים הטכניים והלוגיסטיים של הישרדות התחנות תחת איומי סגירה. בין היתר, סופר על צעדים "הרפתקניים" שננקטו באותן שנים כמו החלפת תדרים מהירה, הסתרת משדרים במקומות לא שגרתיים כמו ארונות קודש או במחסנים נסתרים, והיכולת לחזור לשדר תוך שעות ספורות מרגע הפשיטה. בכך, שיחקו אנשי הרדיו במעין "חתול ועכבר" מול משרד התקשורת, בניסיון לשמור על השידור בתחנות הפיראטיות.
לקראת סיום, עברה השיחה לעסוק במעבר מהמסגרות הפיראטיות למסגרת ה"רדיו האזורי". לאחר ההתמודדות והנסיונות הבלתי פוסקים לפעול כנגד אותן תחנות, המדינה הבינה שאי אפשר לעצור את התופעה והחליטה להקים את הרדיו האזורי כדי למסד את התחנות. בתוכנית דנו בתהליך שבו תחנות כמו "קול חי" או "רדיו ללא הפסקה" קמו על חורבות התחנות הפיראטיות. המששתפים הביעו תחושות מעורבות, כאשר לצד ההכרה בהישג של התחנות הפיראטיות, הובע צער על אובדן החופש וה"נשמה" של השידור הפיראטי לטובת רגולציה.
בסוף התוכנית התעסקו המשתתפים בשאלה כיצד הרדיו הפיראטי עיצב את התקשורת של היום. דובר על השפעת התחנות על השיח הציבורי בישראל, על הרב-תרבותיות שאותן תחנות הביאו עמן ועל כך שאותן תחנות אילצו את התקשורת הממסדית להפוך ליותר פתוחה, קשובה לפריפריה ומגוונת מבחינה דתית ופוליטית. המשתתפים ציינו שבלעדיהן, פלורליזם תקשורתי בישראל היה נראה אחרת לגמרי, מה שמדגיש את המהפכה התודעתית שהתחנות חוללו, למרות המחיר האישי והמשפטי ששילמו המקימים.
