קלישאות הן חלק בלתי נפרד מהשיח היומיומי שלנו, אך הן נושאות גם מטען היסטורי ותרבותי עשיר שמוביל אותנו לשורשי המונח עצמו ולשימושים המורכבים בו לאורך הדורות.
שרון קנטור שוחחה ב"שלושה שיודעים" על ההיסטוריה של הקלישאות והתפקיד החברתי שהן ממלאות עם ד"ר ננה אריאל, מרצה לרטוריקה, וד"ר דנה ריזנפלד, מרצה לפילוסופיה של הלשון מאוניברסיטת תל אביב. השתיים עבדו יחדיו על מחקר חדש בנושא קלישאות, שיפורסם בקרוב בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. החוקרות פרסו לרוחב ולאורך ההיסטוריה המודרנית של הקלישאה - והתפקיד אותו היא משרתת.
המונח "קלישאה" מופיע לראשונה בתחום הדפוס התעשייתי בראשית המאה ה-19. הוא נולד מהצליל שנשמע בעת יצירת גלופות להדפסה, המאפשרות שעתוק חוזר ונשנה של אותה תבנית – תהליך שמזכיר את השכפול האוטומטי של ביטויים בשפה. אריאל וריזנפלד מסבירות כי השימוש הראשוני במונח נולד מתוך "האוטומטיזציה של השפה", מגמה שהתפשטה במאה ה-19 בד בבד עם המצאות מכניות רבות כמו מכונת הכביסה, מכונת הכתיבה ומכונת התפירה. "קלישאה היא בעצם שבלונה", מסבירה אריאל, שמזמנת התבוננות ביקורתית בביטויים החוזרים ונשנים במילים, ממש כמו שכפול מכני.
ד"ר ריזנפלד מתייחסת גם ל"תחיית הקלישאות" בסוף המאה ה-19, בה החלה להופיע ספרות המבקרת את השפה הבנאלית של המעמד הבורגני. ספרים כמו המילון של פלובר, סייעו לחשוף את השכפולים השטחיים והסטריאוטיפיים של השפה. הצמילון כלל תיעוד רשימות של קלישאות רווחות, כמעין אקט ביקורתי עוקצני כלפי השיח היומיומי של הבורגנות הצרפתית. "אלו דברים שסטודנטים עם ברט שלא עושים שום דבר אומרים," היא מסבירה לאחר הקראה מהמילון, "זה קורע מצחוק. ואפשר לדמיין שיחות סלון עד היום שבהם אומרים מין משפטים כאלה."
כיום, עם התפתחותה של התרבות הדיגיטלית, קלישאות תופסות מקום מיוחד בתחום הפרסום והתקשורת, שבו האיזון בין ביטויים מוכרים וחדשניים קרוי "אופטימל אינוביישן". ד"ר אריאל מציינת שהמונח נועד לתאר את השימוש בקלישאות בפרסום, כך שהן נגישות ומעוררות הזדהות, אך גם מכילות חידוש שיפתיע את הקהל.
