כמעט חודש עבר מאז השבעה באוקטובר, ובחודש הזה אנחנו הוצפנו בכמויות בלתי נתפסות של אלימות ושל כאב, דימויים על גבי דימויים מופיעים מכל עבר ולא משאירים מקום לשום דבר. זה מרוקן, זה משתק, וזה הרסני.
תרבות יכולה לנסח לנו דברים. ללמד אותנו דברים. לאתגר אותנו, לעזור לנו להתמודד עם דברים, גם בזמנים קשים, ואולי במיוחד בזמנים בקשים. ואנחנו צריכים להתעקש על זה.
האזינו לפרק המלא
בהסכת "פופ אפ" יצרו עבורכם מדריך מיוחד, בשם "המדריך התרבותי לימי מלחמה". פנינו לאמנים, ליוצרים, לקומיקאים, למגישי הסכתים, לאנשי תרבות, וביקשנו מהם שיספרו לנו על יצירה שעזרה להם בשבועות האחרונים. מה זה אומר עזרה? אנחנו נשמע הרבה פרשנויות שונות לדבר הזה. בין אסקפיזם מוחלט, לטקסטים מעוררי הזדהות, בין הומור במשקל נוצה לזעקה מעומק הנשמה. אנו מקווים שתמצאו פה נחמה, גם בהמלצות עצמן, לשירים, לספרים, לסרטים, לסדרות, - ויש פה המלצות מעולות - אבל גם בלשמוע את הקולות המוכרים, את הקהילה שנוצרה לנו כאן סביב דבר שאנחנו אוהבים, קהילה שכולה נמצאת באותו מצב.
הסטנדאפיסטית ומגישת ההסכת "זינוק לאתמול" כרמל צאיג קראה מתוך ״שירי נערות״ של ריינה מריה רילקה:
״היכן אנחנו, אין האימהות אומרות,
ואנו עזובות כליל.
במקום שתם הפחד ואלוהים מתחיל,
שם אנו אולי עכשיו גרות״.
״אנחנו נמצאים במקום שהוא מעבר לחיים, התחושה החזקה היא של יתמות, של אכזבה, של אין, ׳אנו עזובות כליל׳. באיזשהו מקום באמת תם הפחד, ההכי גרוע קרה, אין עולם, ועכשיו אין מה לעשות חוץ מלשאת תפילה, לחכות שאלוהים יתחיל״.
העורכת נועה מנהיים חוזרת לסיפורים שהיא כבר מכירה, שהיא יודעת איך הם מסתיימים, ובמיוחד אל ״ההוביט״ ו״שר הטבעות״ של טולקין.
״מה שמרגש אותי הפעם אולי יותר מאשר בקריאות הקודמות, הם האנשים הרגילים, הפשוטים. אזרחים שמוצאים את עצמם לכודים בתוך הסיטואציה הכבירה הזאת. מנסים לשרוד, מנסים למצוא את דרכם הביתה. ובספרים לפחות הם מצליחים״.
כתבת המוזיקה של ״הארץ״ שירה נאות מצאה נחמה בשורות מתוך ״ילדה״ של אביב גדג׳: ״תחזיקי כל דבר שלא נשבר לשניים, את שנאחזת בכל אחיזת עיניים״
״אז החזקתי. החזקתי חזק כל מה שלא נשבר. חזרתי לעבוד, חזרתי לשמוע מוזיקה, אמנם רק בעברית ובינתיים רק שירים עצובים. אני לא יודעת מתי אני אחזור לשמוע פופ או לרקוד במסיבה, אבל מצאתי נחמה במוזיקאים ישראלים שאני יודעת שגם הם מרגישים עכשיו כמוני״.
עדן יואל, מגיש ההסכת ״כמעט מפורסמים״, מאזין לאלבום Midair של Romy וחושב על הטבח האיום במסיבה ברעים:
״זה אלבום מחרפן, שהרבה ממנו הוא על טהרת הטראנס, אבל עם לב מאד מאד נקי וטהור וגדול. וזה אלבום מרגש בצורה יוצאת דופן, גם ובגלל השימוש שלו במוזיקת טראנס. אני רוצה להמליץ בעיקר על השיר Strong, שבשבועות האחרונות מפחיד אותי כמעט לשמוע אותו, אבל אני חושב שיש בו נחמה. יש בו, כמו שאומרים בקהילת הטראנס, ניצחונות״.
עיתונאית התרבות דפנה לוסטיג בחרה בPeople Are People של דפש מוד:
״בעברית השיר נקרא ׳אנשים הם אנשים׳. וקשה לזכור את זה מאז השבעה באוקטובר, כי נחשפנו לכך שחלק מהאנשים הם חיות אדם. אבל אני חייבת בשביל האופטימיות שלי, ואני מציעה לכל מי שרוצה לזכור גם, שרוב האנשים הם אנשים טובים לב, שאוהבים אחד את השנייה, ושואפים לעולם מתוקן, יפה, ליברלי ומלא בחירות. אנשים הם אנשים, והן טובות, והם טובים״.
הסופר שמעון אדף חוזר לרומן ״גלגול הנשמות של טימותי ארצ׳ר״ מאת פיליפ ק׳ דיק:
״הטענה של הרומן היא שהאמפתיה היא נחלתם של הפגועים, החבולים, השבורים, הלוקים בנפשם. מי שהאבל כופה אותם בתוך איזו מובלעת שממנה הם לא יכולים להבקיע. ואני מוצא שהתביעה שהרומן מציב ביחס אליי, לגלות אמפתיה במצבים שנדמה שאנחנו מי שאמורים להיות מושא לאמפתיה, היא בלתי אפשרית. אבל מבין כל התביעות הבלתי אפשריות של התקופה הזאת, היא גם השפויה ביותר״.
הסופר יונתן שגיב חולם על עולם טוב יותר, כמו זה ש בOver The Rainbow של ג׳ודי גרלנד:
״כשאני שר את Over The Rainbow בכל לילה לבת שלי, אני עושה זאת בדבקות של תפילה. תפילה מתכווננת אל אותה ארץ מובטחת, שבתקווה נגיע אליה יום אחד, אם רק נתחיל לחשוב כיצד לצאת ממעגל הדמים שאנו מצויים בו, במקום להנציח אותו. אולי אז נשכון סוף סוף באותה ארץ מופלאה שבה הצרות נמסות כמו טיפות לימון, וכל הילדים, משני צידי הגדר, גדלים באהבה, בבטחון ובשקט שמגיעים לכולם עם בואם אל העולם״.
