88 שיודעים

למול רחובות גועשים וזועמים, למול חורף שנהיה גשום יותר וקיץ שנהיה לוהט יותר, למול אלימות ברשת ובחוץ ולמול גיבורים מוזיקליים שהלכו לעולמם. למול כל אלה ואולי דווקא עבורם - התשובה היא מוזיקה ישראלית מצוינת. וכמה טוב שבשנת תשפ"ג קיבלנו לא מעט ממנה. אז לכבוד סיום שנה עמוסה ומורכבת ולקראת פתיחת שנה חדשה (אשר מתחילה לה בשיר), ריכזנו את מיטב המוחות והלבבות המוזיקליים והתרבותיים במחוזותינו לבחור ולדרג את שירי השנה העבריים שלהם לשנה החולפת. התוצאה לפניכם כוללת את מרבית הבציר האיכותי שהציגה היצירה המקומית בשנת תשפ"ג, לפי הבחירות של 88 שיודעים.

>>> האזינו לשירי השנה שלנו גם בספוטיפיי

20. יסמין מועלם - יהיה טוב

נדמה שאין משפט שמסכם את תשפ"ג יותר טוב מהשורה "מה עברנו בשנה זה כמו עשר", שכתבה ושרה יסמין מועלם בנונשלנטיות האופיינית לה בשיר "יהיה טוב", אחד הבולטים מאלבומה השני "אין עולם" שיצא השנה. אחרי שפרצה לחיינו בסערה עם "מסיבה", אחרי שביצוע הלייב שלה עם טונה ל-"סהרה" הפך ללהיט מדינה ואחרי שהצליחה לשמור על הרף הגבוה שהציבה גם באלבומה השני - נראה שחיבוק הדב של המיינסטרים הישראלי לא מסוגל למחוץ את הרוח האמנותית של יסמין מועלם. בזכות כתיבה חשופה וחכמה, הגשה חסרת מאמץ לצד יכולות קוליות נדירות, הפקה רעננה של ישי סוויסה ורפרנסים מוזיקליים לגיבורתה רוסליה - מצליחה מועלם להישמע כמו הפופ הישראלי הכי נכון ומדויק לימינו. כזה שיכול גם לגרום לצימוד המילים "יהיה טוב", אחת הקלישאות הלעוסות ביותר בשפה העברית, להישמע כמו תובנה חדשה.

19. Kayma – Blue

כבר בשנה שעברה עם הסינגלים מתוך EP הבכורה שלו, אורי טולדנו, שיוצר בשנתיים האחרונות תחת השם Kayma - כבש בסערה את הרדיו הישראלי, וקנה לעצמו הצלחה גם מעבר לים. למרות ההישגים המרשימים, דווקא השנה, כשהוא בדרכו לאלבום בכורה בו הוא מנגן כמעט בכל הכלים ואחראי גם על ההפקה והעיבוד - Kayma נחת לתוך עצבות. השהות שלו על החוף באי שליו (כידוע, כשעצובים הולכים לים, ולכן הים מלוח) הובילה לתהיות ולכתיבת שיר שקיבל את השם Blue, צבע שהפך עם השנים לשם נרדף לעצב וכאב בעולם האומנות. דווקא דרך המבט המלנכולי בשיר, שמנוגד לתהליך הנסיקה שלו שנמצא בשיאו בימים אלה, הצליח Kayma להפוך לנוכח קבוע בטבלאות השזאם ולהפיץ את המוזיקה שלו לאוזניים חדשות בארץ ובחו"ל. לא פעם אנחנו נתקלים באמנים שמצליחים לרתום את העצב שלהם לריפוי עצמי, שעוזר גם לאחרים. במקרה של Kayma נראה שרבים וטובים מצאו את עצמם נעזרים בו השנה.

18. הזאבות - המחלקה לחזות העיר

כשאומרים את המילים "להקת רוק ישראלית נשית", לרובנו יופיע בראש שם אחד: המכשפות. מאז התופעה החד-פעמית הזו במוזיקה המקומית, לא נולד עוד הרכב נשי שהצליח גם לשרוף במות בדיסטורשנים וגם להגיע לפריים טיים ברדיו. לפעמים נדמה שמצב הנשים ברוק עגום כמצב הנשים בכנסת. אבל לא עוד. לא מאז הזאבות. למרות ההקדמה הזו, זה מופרך להסתכל על הזאבות רק מהזווית המגדרית. לפני הכל - הן חיות מוזיקה. כאלה שמנגנות בפסטיבלים בעולם, מופיעות בליינים מחתרתיים, גרות בדירה משותפת מתוך מחויבות מלאה ליצירה שלהן, מארחות על הבמה את קובי אוז וטדי נגוסה, ובעיקר - עושות רוקנרול. על אמת. ביוני השנה הזאבות הוציאו את "המחלקה לחזות העיר / זה מה יש", שיר שמשלב את האנרגיה המתפרצת שלהן עם סבלנות, ניסיון, וחוויות מוכרות מהבירוקרטיה הישראלית. החדות של השיר והקהל האדוק שלהן שהולך וגדל הביאו את הזאבות למקום ה-18 בסיכום השנתי שלנו. לאט ובהתמדה, נולדו פה גיבורות אלטרנטיביות חדשות.

17. נינט וטונה - ככה זה

"למדתי מזמן שיש לי ת׳זמן שלי", אומרת נינט בפתיחה של "ככה זה", השיר שהוציאה עם טונה ביוני האחרון. המשפט הזה מתאר בצורה מדויקת את הקריירה של שתי הדמויות הללו. נינט, שבשני העשורים האחרונים הספיקה להשיל מעצמה כל זכר ל-"מאמי הלאומית", להתעקש על חיפוש מוזיקלי בארץ ובארה"ב, כשבכל גלגול שעברה נדמה שנוספו כמה סנטימטרים לעמוד השדרה שלה. לצידה טונה, שמאז הפריצה הגדולה בעשור הקודם מוציא אלבומים בקצב, כובש כל במה אפשרית, אבל מסרב להתמסר לחוקים של עולם התקשורת והפרסום בישראל. ביחד ולחוד, הם יודעים דבר או שניים על אורך רוח. כשהם מלווים בביט יצירתי של המפיק יונתן גלילה, שמצליח לקחת השראה גם מפארל וויליאמס וגם מברי סחרוף, "ככה זה" מתפקד כדימוי מושלם לנוכחות של נינט וטונה בתעשיית המוזיקה הישראלית - לא כבול לז'אנרים, מהודק, אלגנטי ובעיקר - עמוס בניסיון ודל בבולשיט. בעידן הטיקטוק שמעודד להיטי אינסטנט שמגיעים לפואנטה מהר, נינט וטונה יצרו שיר שהולך ומשתבח בכל שניה שעוברת. "ככה זה" הוא שיר סבלני,שלוקח את הזמן. כזה ששומר את הקלפים קרוב לחזה ושולף כל אחד מהם בדיוק ברגע הנכון.

16. דניאל רובין - הרגע הזה

"סוף סוף באמת", כך קראה דניאל רובין לאלבומה הרביעי וצדקה. אחרי שנים של יצירה רובין סוף סוף זכתה השנה להכרה שמגיעה לה. זה התחיל עוד קודם עם "האלבום שיעיר את אמא", אלבומה הקודם שחשף באומץ את המאבק המשפחתי שלה. האלבום ההוא היה אמיץ מאוד ולא קל לעיכול, אבל הוא יצר שיח סביב רובין והשנה "סוף סוף באמת" השלים את התמונה. על אף הדימוי לקריירה שלה, כשרובין העניקה את השם הזה לאלבום היא כנראה התכוונה דווקא לזוגיות שנכנסה לחייה. הדוגמה המושלמת היא "הרגע הזה", שיר שהשורשים שלו חוזרים לימי המגפה ולאווירה האפוקליפטית ברחובות, זו שדווקא בה צמח סיפור האהבה בין רובין למוזיקאי ניר שלמה. התרחיש של התאהבות גדולה אל מול מציאות מתפרקת, מזכיר את סצינת הסיום המיתולוגית של "מועדון קרב", שבה אדוארד נורטון והלנה בונהם קרטר מחזיקים ידיים מול הזגוגית כשבחוץ העולם חרב. אולי זה בדיוק המשבר הקיומי הזה, שהצליח ליצור שיר כל כך טהור של הודיה על מה שישנו. רובין כתבה, הלחינה ומבצעת, אבל קרדיט גדול מגיע גם ליוגב גלוסמן (iogi) שהפיק וניגן בכל הכלים, כולל סולו גיטרה נהדר שמעלה נשכחות.

15. החצר האחורית – הכל פה משובש

הרבה לפני שזה הפך לצו האופנה, החצר האחורית נשאו את דגל המחאה. בשנה החולפת, עם סערת המחאות משני צידי המתרס, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שאירועי התקופה והמתיחות יעירו את איתמר ציגלר, גדי רונן, תומר יוסף וכמובן - יענקל'ה רוטבליט, ויגרמו לליגת הצדק של המוזיקה הישראלית לחזור ליצירה משותפת. "הכל פה משובש" מצליח לנסח דרך מילים מתובלות בהומור מושחז ואופייני (כהרגלו של רוטבליט) את רוח התקופה, גם בחלקים הפחות משעשעים שלה. כשמוסיפים להן את ההגשה של שלישיית המוזיקאים שכבר מזמן הפכה לחתימה הייחודית של ההרכב, התוצאה שהתקבלה היא קפסולת הזמן המושלמת לשנת תשפ"ג; שיר שאפשר לרקוד איתו ולהרהר בו במקביל. שיבוש מאורגן להפליא.

14. טברנק - הימים של ימינו

הפאנק לא מת. לרביעייה התל אביבית טברנק תמיד היה כישרון לקבוע מטבעות לשון שיהפכו את המנוני הפופ-פאנק שלהם ללהיטי קאלט מידיים. "קעקועים של שנות ה-90", "השיר הכי טוב הוא בעולם", ועכשיו גם "הימים של ימינו" - כולם דוחסים לשתי דקות פאנצ'ים, שנינויות ורפרנסים בקצב בלתי אפשרי על גבי מנגינות מושלמות וגיטרות אנרגטיות. רק דמיינו כמה כאלה נכנסים בכל אלבומם השלישי והאחרון, "חוק השלוש", המונה 15 שירי פאנק קצרצרים, אפקטיביים וקורעים מצחוק. המונח האירוני והמדבק "הימים של ימינו" חוזר על עצמו יותר מ-20 פעמים בסינגל היחיד מהאלבום, שמהווה מעין פארודיה על שירים על "המצב", אבל בעצמו מצליח להיות מסמך די מדויק של "המצב". הערבוב בין קלישאות מודעות לעצמן, שורות נונסנס ועקיצות חצי רציניות ("הימים של ימינו הנה הם באים, זו דירה חדשה עם שותפים ישנים, עוד פעם השארתם בלאגן וכלים") לצד הקליפ שמדמה ערוץ טלוויזיה המשדר קטעים מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית וסרטונים ויראליים של קטטות המוניות – מייצר פיסת תרבות שמצליחה, גם בלי לנסות יותר מדי, להעביר מסר ברור על הלך הרוח הנוכחי בחברה הישראלית. שיר שהוא נכון תמיד, אבל בעיקר בימים של ימינו.

13. קיקי מלינקי - נפגשים

בין שמות כובשי פלייליסטים כמו טונה, נינט והחצר האחורית, להרכבים כמו טברנק והזאבות שמזכירים לנו שסצנת השוליים הישראלית חיה ונותנת בראש, אחד האלבומים המרעננים של השנה הגיע מההרכב קיקי מלינקי, שמגשר בין העולמות. הטריו של יסמין רביב, אביב יונאי ועמרי שני התחיל את דרכו ב-2019. מאז הם הספיקו להופיע בכל במה אלטרנטיבית בארץ, להוציא אלבום בכורה מהולל עם סאונד חולמני ולהפוך בהדרגה לאחד השמות הבולטים באינדי הישראלי. רגע לפני שיצא האלבום האחרון שלהם, מלכוד 20/20, הטריו שיחרר את הסינגל "נפגשים" שהרגיש קצת כמו פאטה מורגנה: צוץ תראה, ארקייד פייר משלנו. מצד אחד מילים הומוריסטיות שלא מתביישות מהמקומיות התל אביבית, מצד שני לחן קליט וכיפי שלא מפחד מהוקים - קפסולת אינדי של כאן ועכשיו. כשכל החבילה הזו זוכה לגיבוי של הפקה עתירת סינת'ים, קיקי מלינקי יצרו הוכחה לכך שהחיבור בין תל אביב לחו"ל לא חייב לעבור דרך כוריאוגרפיות נועה-קילריות. הוא יכול גם להגיע בצורת נונשלנט מעט מרושל - ומלא בסטייל.

12. אילן פלד וברי סחרוף - ומה נשאר

אילן פלד ביקש השנה, לרגע אחד, שנסתכל עליו קצת אחרת. האיש שיצר לאורך השנים כמה מהדמויות הקומיות הכי מצליחות בישראל, החליט פתאום לחשוף חלק אחר של עצמו, בלי להסתתר מאחורי מסכות. בסינגל "ומה נשאר" פלד התנתק מהפרסונה, מהקול, ומהגינונים ונכנס לתוך עולם של כתיבה חשופה ואוטוביוגרפית. ביטויים בלעז וסלנג להט"בי פינו את מקומם לעברית חושפנית, ואת הפקת הדאנס והשותפות עם נועה קירל, החליפו גיטרות ושותפות עם נסיך הרוק הישראלי - ברי סחרוף. בטקסט של "ומה נשאר" פלד חזר מהלילות התל אביביים של בגרותו אל הזכרונות מהפרדסים שסביב חדרה של ילדותו וביקש, רק לרגע, להתפטר מתפקיד הבדרן. "כל הקומיקאים רוצים להיות מוזיקאים וכל המוזיקאים חושבים שהם מצחיקים" אמר פעם הסטנדאפיסט דייב שאפל. לא מעט קומיקאים ניסו לעשות את המעבר והוציאו שירים לא קומיים, בקושי אחוז אחד הצליח. השנה אילן פלד הצטרף לאחוז הבודד הזה, ועל הדרך לימד אותנו שכשהנשמה מגיעה לעומק מסוים - אפשר להוציא ממנה גם גלי צחוק שמכאיבים בבטן, וגם דמעות של געגוע מריר.

11. אלון עדר, כהן ואריאל זילבר - הנשמה הכי נצחית שלי

לא נעים להודות, אבל לעיתים מתוך משברי חיים גדולים - נולדות היצירות הכי יפות. אולי זה מה שקרה השנה לאלון עדר. באלבום האולפן ה-11 של היוצר הפורה והאהוב, נשבע עדר למאזיניו שהחיים שלו הם "פיגוע יפהפה". אנחנו לא יודעים לגבי החלק הראשון בביטוי, אבל אם לשפוט לפי השירים שהוא ממשיך לכתוב ולהוציא - אנחנו בטוחים לגבי החלק השני. בתוך האלבום, בין בלדות לנוניות לקטעי ספוקן וורד מפתיעים, בולט גם הסינגל "הנשמה הכי נצחית שלי", פצצת גרוב מרעננת וחכמה בה מתארחים לא פחות מאריאל זילבר ומיכאל כהן. למרות ששיתופי פעולה מבטיחים יכולים להיות גם מתכון לכישלון חרוץ, במקרה הנוכחי (והוא לא היחיד ברשימה הזו) הכל מתחבר ליצירה אחת שלמה ומגובשת, כזו שהשלם בה מנצל בצורה מרשימה את האיכויות של סך חלקיו; כבר בפתיחה אפשר לשמוע איך המאפיינים של כל אחד מהאמנים נכנס לפעולה; מהביט השבור שנוכח בהפקות של מיכאל כהן, לפסנתר הקופצני של זילבר עד למלודיה האלון עדרית שלא מאכזבת. על השאלות הקיומיות בשיר, שעולות כבר מהכותרת, מספר כל אחד מהשלושה בדרך שלו ומהזווית הטבעית לו: עדר בהתבוננות על פחדים, ביקורת עצמית וריפרוש באפליקציות, כהן בוחן התמכרות לוויד ומרדף אחרי לייקים, וזילבר בשיח עם אלוהים. ומה בעצם ההבדל?

10.Dudu Tassa & Jonny Greenwood feat Safae Essafi - Ahibak

אם הקשר החם של רדיוהד לקהל הישראלי לא הספיק למעריצי הלהקה בשביל לתחזק תחושת גאווה וקרבה פרובינציאלית לגיבוריהם, הרי שהשותפות בין גיטריסט הלהקה ג'וני גרינווד לדודו טסה שלנו, סוגרת את הפינה. השנה, הזוגיות המוזיקלית המפתיעה וארוכת שנים הזו העלתה שלב ביחסים, כאשר טסה וגרינווד הוציאו לראשונה אלבום שלם יחד (ואף יצאו לטור משותף בעקבותיו), שבו הם מעבדים ומבצעים שירי אהבה ערביים עתיקים, המושרים בידי סולנים וסולניות מתחלפים. באלבום Jarak Qaribak, שפירושו "שכנך הוא קרובך", מושך טסה את גרינווד אל הצלילים הים תיכוניים והאוריינטליים של ילדותו, הזוכים כעת לעיבוד עדכני וחשמלי מידיו המכושפות של היוצר הבריטי המבויש. בשיר Ahibak, שמובילה הזמרת סאפה אסאפי מדובאי, ומקורו בעיראק, מובא שילוב העולמות הזה במלוא תפארתו, כאשר כלי הקשת והמיתר המסורתיים מונחים על מכונת תופים מערבית למהדרין, או כפי שניסח זאת גרינווד בעצמו: "ניסינו לדמיין איזו מוזיקה Kraftwerk היו יוצרים אם הם היו חיים בקהיר בשנות ה-70". ובכן, ניסיון מוצלח.

9. רונה קינן - לא חזרתי לעשן

כמעט עשרים שנה עברו מאז שרונה קינן הוציאה את אלבום הבכורה שלה "לנשום בספירה לאחור", אותו אלבום שכלל את "מבול" ואת הזעקה המדודה שמתפרצת בסופו. הנעורים במוזיקה שלה, עוד מימי ההופעות עם ערן צור ב-"אתה חברה שלי", תמיד היו נעורים בוגרים יותר, מתגעגעים יותר. השנה יצא האלבום השביעי של קינן, "עיר בלי געגוע", אלבום שבו השבר והבלבול שמלווים אדם בשנות ה-20 לחייו, פינו את מקומם לטובת מאמרים על דמוגרפיה בעיתון, הלוואות לרכב, מבט מפוקח, וגישה זהירה יותר לעולם שמגיעה עם ההורות. "לא חזרתי לעשן" הוא דוגמה מעולה לתהליך ההתבגרות שאנחנו עוברים יחד עם רונה קינן. היא לא מדחיקה את הגיל, היא מקבלת את השלב הזה בחייה בשלום עם הטקסט הכי ספוג הומור עצמי שקיבלנו ממנה עד כה: "אני נרשמת לסיור בסמטאות של מחנה יהודה, אני נושמת חומר גלם, אני נוגעת במקלובה". קלישאה בורגנית שמודעת לקלישאותה. כבר שנים שקינן היא קול צלול שמחבר בין דורות. הד לישראליות שיכול להיות שנגמרה. כשפעם אחר פעם היא מצליחה לנסח את המציאות המורכבת שלנו דרך געגוע שמהול במודעות עצמית - אין פלא שרבים וטובים מוצאים את עצמם מזדהים עם כל שלב בהתבגרות שלה. אפילו כשהיא נוגעת במקלובה.

8. שי צברי - בוא הביתה

לפעמים שירים מתבשלים על אש קטנה ונולדים בתכנון ארוך ואיטי, לעתים זה דווקא כוח הרגע והספונטניות שמובילים לפרץ בלתי נשלט של יצירתיות. במקרה של "בוא הביתה", אחד השירים הבולטים ברדיו הישראלי השנה, נדמה שהאפשרות השנייה היא הנכונה. כך, כמעט באורח נס, התגלגל ג'ימג'ום אקראי בסטודיו של המוזיקאי הנהדר איתמר ציגלר לאוזניו של מפיק העל תמיר מוסקט, שבמקרה עבר בסביבה והחליט להצטרף לזרימה המוזיקלית. כמה רגעים לאחר מכן, בזמן שמוסקט כבר עמל על הלחנת הפזמון, הרכיבו ציגלר וצברי את המילים לשיר, שהובל על ידי הרצון להתעסק בשאלה המורכבת והמרתקת תמיד - מהו בית. כדי להשלים את המשימה, הזמין צברי גם את תום מאירה ארמוני ואסף תלמודי, לסייע בכתיבה ובעיבוד. התוצאה הפכה ללהיט מלא נשמה, מרחיב לב ומדבק, מפוצץ בגרוב ישראלי כהלכתו ומתגנדר בסלסוליו המרגשים של צברי. כשקיבלנו בהמשך את האלבום המלא, התברר שקרן השמש של "בוא הביתה" הייתה רמז לבאות. רוח גבוהה, נשמה יתרה ואור מתגלגל מפינות חשוכות - שי צברי הוכיח השנה שגם בימי קיטוב וקיצוניות, הוא מסוגל להחזיק את כל רבדי המציאות הישראלית במיתרי הקול שלו - ולהוציא אותה צלולה יותר. לרגע אחד - אפשר לבוא הביתה.

7. Peled - TATE WE MADE IT

במאי 2023 פלד השיק את האלבום החמישי שלו, TATE WE MADE IT, מול אולם סולד אאוט, עמוס באלפים בהאנגר 11. אין סמלי יותר מכך שבשנה שבה ההיפ-הופ חגג 50 - פלד כבר לא צריך להוכיח לאף אחד שהוא הצליח, לא צריך להגיד "We made it". כבר שנים שהוא גדל ביחד עם הסצנה, ונמנה על חלוציה, לפחות בגל השני שלה שהחל בתחילת העשור הקודם. בשנים האלה הוא עבר מסע ארוך וקשה שבו הצליח לבסס את עצמו כאחת מדמויות הדגל של הסצנה הישראלית, והשנה, סוף סוף, פלד זכה לעצור לרגע את הטיפוס במעלה ההר - ולהסתכל על הנוף. ב-TATE WE MADE IT הוא שם את הלב על השולחן. הביט הקשוח שבדרך כלל מופיע בשיריו הוחלף במקצב סולידי שמלווה בכינורות וחליל. הוא מספר על ילדות קשת יום, על אח מתמודד נפש, על חרמות בבית הספר, על עוני ועל מאבק פנימי. פלד תמיד התגאה במקום ממנו הוא בא, אבל מעולם לא דיבר בכאלה כנות ופתיחות על הקשיים שעבר. בכל שורה ב-TATE WE MADE IT, הוא רק מגדיל את מימדי ההישג האדיר שלו. כשאחרים עשו מוזיקה כדי להצליח, הוא עשה מוזיקה כדי לשרוד. עכשיו הוא יכול להגיד בגאון גם לנו ובעיקר לעצמו - עשית את זה.

6. הדג נחש - עיר האלוהים

כל כך הרבה שירים כבר נכתבו על ירושלים. אבל אף אחד לא כותב עליה כמו שאנן סטריט והדג נחש. כבר בבית הראשון של "עיר האלוהים", סטריט מצייר בכישרון רב תמונה רב שכבתית, שמצליחה בכמה שורות בלבד ללכוד מהות של עיר שלמה - מסובכת, מורכבת, יפהפיה, מכוערת, מגוונת, נעימה וקיצונית. בלי קלישאות וביטויים שחוקים, הדג נחש, יחד עם פלד (כן, אותו אחד מהשיר הקודם) ואיציק פצצתי - יצרו המנון אלטרנטיבי לאחת הערים הנפיצות והטעונות בעולם. בזמן שסטריט שולף החוצה תיאורים מפורטים כמו "סקייטרים בשטריימלים" ו-"באך קרליבך פיירוז והבלוז", הוא מדגים איך ירושלמית יכולה להיות שפת אם. מהזווית הכי קרובה, כזו שיש רק לבני בית, הדג נחש הצליחו לרקום שיר שמלא באהבה - אבל לא חוסך ביקורת. לטובת ההבעה של סך המורכבויות האלה, הם רתמו את המנון ירושלים האולטימטיבי - ירושלים של זהב. מצד אחד הם נוהגים בו בחרדת קודש, אך מהצד השני לא מהססים לעדכן אותו ל-2023. אצל הדג נחש, ירושלים היא גם של זהב, אבל לא פחות מזה - גם של "אמת וכזב".

5. אפרת גוש - הבא שנוגע בי מת

מהרגע שפרצה לחיינו, אפרת גוש הייתה מוזיקאית שאי אפשר להכניס למגירות המקובלות. מ"לראות את האור" שמופיע בטקסי זיכרון, דרך שירים מנוכרים עם מטרופולין ועד לפלרטוט הגרובי של "אה אה אה" - אין שום דבר שנשמע כמוה. השנה, המוזיקאית שלא פעם הקדימה את זמנה - עשתה את זה שוב. אחרי מסע אישי ומוזיקלי מורכב שעברה, עליו דיברה כאשר חשפה באומץ שהיא מתמודדת עם התמכרות לאלכוהול וגמילה ממנו, גוש הוציאה סינגל שכותרתו לא מותירה מקום לפרשנות בנוגע לתוכן שלו - "הבא שנוגע בי מת". למרות הניגודיות המתוחכמת והברורה בין העיבוד הקצבי לטקסט המטלטל, ואולי דווקא בזכותה, קשה לפספס את המסר הברור - זה שיר שהוא צעקה. צעקה עבור כל מי שסבלה מאלימות, כל מי שהוטרדה, כל מי שלא יכלה לצעוק בעצמה. שיר שמגיע מתוך כעס ותחושת חוסר אונים, אבל צומח מתוך עמדת קורבן והופך, בגיבוי הלחן, לקריאה לפעולה. בראיון איתה, סיפרה גוש שהיה לה חשוב "להדגיש את הכוח שיכול להיות לנו בידיים ואת הכוח לצאת מכזאת סיטואציה". יותר מעשור אחרי ששרה באומץ את "קרב איגרוף", החזרה של גוש למצעדים עם האומץ של "הבא שנוגע בי מת", היא יותר מסגירת מעגל. היא תרועת ניצחון.

4. אביב גדג' - בת המקום

שבע שנים חיכה הקהל האדוק של אביב גדג' בין האלבום האחרון שלו, "שרף אורנים" ל"בת המקום", שיצא ביוני השנה ובישר על בואו של אלבום חדש ורביעי. ההמתנה השתלמה, בשיר רוק עם שפת אם מלנכולית והתפרצויות של רגש, שמעליו מרחף קולו של גדג', ברור ונהיר, מקבל מקום של כבוד באופן כמעט דתי. כהרגלו בקודש גדג' שואב אותנו אל יקום מקביל עם כוח מילולי ומוזיקלי ממגנט, שיצר עם השותפים המוזיקליים הקבועים שלו: רון בונקר, יהוא ירון, מאיה בלזיצמן, איתי שטרית, אביב ברק ונדב פאסט. מימיו בלהקת אלג'יר ודרך אלבומי הסולו שלו, הקהל של גדג' כבר יודע שהאיש הזה, שרבים פונים אליו בשעת צרה כמו חבר קרוב, לנצח ישאר רחוק מספיק. מספיק כדי לשמור על הרגישות הפועמת והכל כך נדירה שלו מוגנת מצרות העולם והאדם, אבל עם זאת חיה מספיק בשביל שכל הצרות הללו יספגו בשירים בדרכו האיטית והעמוקה. באותה איטיות זהירה החומרים של גדג' יוצאים לעולם, מוכיחים פעם אחר פעם שהדרך הארוכה משתלמת. מאז "בת המקום" יצאו כבר שני סינגלים נוספים, "צודק ושובר", ו-"אמון", ואיתם כבר מתחזקת ההבנה שלא משנה כמה העולם מסביב ימשיך להשתגע - לפחות שנת תשפ"ד תביא איתה גם אלבום של אביב גדג' שיוכל להציע תרופה.

3. עטרה אוריה - ילד מטריה

ילד מטריה לא שייך לסיכומי השנה העברית במוזיקה, הוא שייך לסיכומי השנה הישראלית. בריונות בבית הספר הפכה לדיון החם של התקופה עוד לפני ש"ילד מטריה" יצא ושבר את הלב של אנשים בכל הארץ ששמעו אותו ברדיו ועצרו את הרכב בדמעות. תופעות הלוואי של ההצלחה הגיעו כמעט באותה מהירות - לא מעט ציניות, לצד מי שמחפשים רגע השפלה מהילדות גם אם היו מלכי הכיתה רק בשביל תשומת לב. אבל כל אלה התגמדו מול הסיפור הגדול: "ילד מטריה" היה הפסקול שהתנועה הזו חיכתה לו. שיר שלחץ על בלוטת הרגש של כל ההורים המודאגים, אבל גם הגיע לבני נוער שהם עצמם ילדי מטריה, וגם למי שמייצרים את העוול ואולי יפתחו אוזניים ויחשבו פעמיים. עטרה אוריה, ילדת מטריה בעצמה הגיעה מהרחוב (עברה בין מוסדות עד שהגיעה לחיים ברחוב) אל הפריים טיים של "הכוכב הבא", והודחה רק כדי להפוך לגדולה יותר מכל תוכנית ריאליטי, בעזרת שיר שכל כולו ריאליטי. היא והשיר שלה לא הפכו רק לסמל של תנועה אלא לגורם מאחד, קונצנזוס בימי הקיטוב הכי חמור בחברה הישראלית. תרבות הייתה ועודנה כוח מאחד, ילד מטריה הוכיח את זה השנה, נקווה לאחד כזה גם בשנה הבאה.

2. עלמה גוב - מה לעשות עם הזאב

בעולם של הצלחות ויראליות המושג "לצמוח מהשטח" הפך מאוד חמקמק בשנים האחרונות. אבל לכל כלל - יש יוצא מן הכלל: עלמה גוב היא The Real Deal, אישה צעירה (21 אבל לא יפה לשאול), ואמביציוזית שעובדת קשה ובונה קהל בהדרגה. גוב עושה דרך ארוכה כשהשנה סימנה וי על כמה נקודות ציון חשובות: הופעה באינדינגב? צ'ק, שיתופי פעולה? צ'ק, הופעה בבארבי? צ'ק, חיבוק מנסיכי אינדי כמו תומר ישעיהו? צ'ק, שירים בפלייליסטים של תחנות הרדיו? צ'ק והנה הגיע צ'ק נוסף - כניסה לסיכומי השנה. "מה לעשות עם הזאב" חצה השנה גבולות של ז'אנרים ומצא את דרכו לקהלים שונים. בצדק. קשה להגדיר את השיר כאלטרנטיבי או כמיינסטרים, אבל לא כי הוא "אמצע הדרך", אלא כי הוא מורכב. וזה סוד הקסם שלו. עם טקסט כן וחשוף אבל עדיין מעורפל ומסתורי, הפקה של כאן ועכשיו אבל עם רמזים לפעם, ועם אפשרות לשיר "לה לה לה" במינון המדויק - עלמה גוב יודעת מה היא עושה. בראיון ל"הארץ" סיפרה גוב שהיא מפחדת להרשות לעצמה להרגיש טוב כי אז לא יהיה לה על מה לכתוב. אנחנו מקווים שהפחד הזה לא יתממש, כי אחרי השנה הזו יש לה הרבה סיבות להרגיש טוב. וזו רק ההתחלה.

1. שלומי שבן, רביד פלוטניק ושולי רנד - כנען (12 מרגלים)

זו הייתה השנה של שלומי שבן. בעצם, כל שנה שבה שלומי שבן מוציא אלבום היא בדרך כלל השנה של שלומי שבן. לצערנו, ולמזלם של יוצרים אחרים בישראל, המאורע הזה לרוב מתרחש פעם בכמה שנים טובות. גם הפעם, ההמתנה הארוכה השתלמה. בתשע השנים שעברו בין "תרגיל בהתעוררות" ל-"בית פתוח חלק א'", שבן יזם ולקח חלק בהמון מופעי מחווה, תוכניות אירוח וחיבורים מוסיקליים ובימתיים מרשימים. נדמה שאלו השפיעו גם על אלבומו הנוכחי, המערבב ז'אנרים שונים בעיבודים עשירים ומתאפיין גם בתיאטרליות והדר רב, במחוות ורפרנסים שנונים כהרגלו, ובחלוקת תפקידים ווקאלית וסיפורית ברבים מהשירים. ככה למשל, מפגיש שבן בלב המדבר בין רביד פלוטניק לשולי רנד ב-"כנען (12 מרגלים)", הסינגל השני מהאלבום ואחת היצירות המעניינות והמוצלחות שיצאו השנה בישראל. את הענקים שלצדו, מלהק שבן במילותיו כאן לתפקידיהם המקראיים של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, כאשר הוא בעצמו מגלם וריאציה מהורהרת אך לא מגמגמת של משה רבנו. באמצעות מילים רבות משמעות, הפקה מפעימה של תמיר מוסקט, הישענות על לחן של ניגון חסידי בפזמון והגשה אינטליגנטית של שלושת הסולנים בשיר - מגיש שבן מאסטרפיס של יצירה ישראלית רלוונטית, מעוררת מחשבה ומרגשת. שיר שיצא השנה, אבל מרגיש כאילו הוא היה כאן עשרות אם לא מאות שנים. הגענו אל הארץ המובטחת.