בשבת האחרונה נזכרתי בהופעה האחרונה של היי-פייב בהיכל הספורט יד אליהו בשנת 2000. כששמעתי על טביעתו של אמיר פרישר גוטמן, הידיעה העצובה החזירה אותי מיד להופעה ההיא, הופעת הפרידה שהתקיימה כארבע שנים אחרי שנחשפתי לראשונה לשם "היי פייב".
נזכרתי גם שפגשתי בפעם הראשונה את חמשת הנערים הללו, קצת אחרי הפריצה הגדולה. זה היה במשרדים של חברת "הד-ארצי". הם הציגו את עצמם, לחצנו יד, והחלפנו כמה מילים. במהלך השנים הבאות, ועד להופעת הפרידה, פגשתי בהם עוד כמה פעמים. למרות הבאז הענק סביבם, ולמרות ההערצה העצומה לחמשת החברים, אני זוכר שהייתה להם מן תמימות מתוקה, שמאוד אהבתי.
אני מודה: מעולם לא התחברתי למוסיקה של "היי פייב". הם היו חמודים, נראו טוב, וידעו לשיר ולרקוד, אבל הם היו תוצר מובהק של יחסי ציבור משומנים, והשירים שלהם לא עשו לי את זה. היו להם כמה שירים שנשארו: "יום מעונן", "עומד על צוק", "אני" ו"כולם רוקדים עכשיו", וזהו...(וגם עדיין קשה לי לסלוח להם על הביצוע המחריד לשיר "לחץ" של ברי סחרוף. )
אם נחזור להופעה האחרונה של היי פייב, אני זוכר שתייגתי אותה כ"חוויה אנתרפולוגית" – שזה מה שאפיין את כל ההופעות שלהם: נחיל של נערות צורחות בהיסטריה גמורה, שכמעט אי אפשר היה לשמוע את הלהקה שניסתה לשיר על הבמה. אחרי ההופעה יצאתי די מותש, ואפילו שמחתי ש"היי פייב" יצאה מחיינו. חברי הלהקה נפוצו לכל עבר, וחוץ מאמיר פיי גוטמן, איש מהם לא השאיר חותם מיוחד על עולם המוסיקה הישראלית.
אמיר היה היחיד מחברי הלהקה שעשה משהו במוסיקה הישראלית. הוא ביים, שיחק, שר, ונשאר בתודעה. הוא הקליט שני אלבומים שדי נכשלו, אבל היו מעניינים. והוא היה אחד מהאומנים שתמיד היה לי נעים לפגוש.
בחייו הפרטיים : כשיצא מהארון – כיבדתי אותו. כשנישא לבן זוגו, וכשנולד ילדם לפני כארבע שנים, זה היה אירוע משמח. פעילות הגאווה שלו הייתה מבורכת.
למרות שלא ממש אהבתי אותם, התרגשתי אחרי מסיבת העיתונאים שבה הודיעו על מופע האיחוד של "היי פייב", ואפילו תכננתי ללכת להופעה. ואז הוחלט על דחיית המופע. ואז החלו לרוץ השמועות. ובאומץ רב ובכנות נדירה הודיע אמיר פרישר גוטמן שהוא חולה בסרטן. כשנודע בדיוק לפני שנה שהאבחנה הייתה שגויה – שמחתי.
ואז הגיעה הידיעה העצובה על טביעתו, ועל מותו. וכמו כולם, תהיתי על הגורל האכזר, הטרגי, שהיכה באמיר פרישר גוטמן פעמיים, והתחושה שמלאך המוות ארב לו כבר כשגילו לו שהוא חולה בסרטן, והשיג אותו ביום השנה לבשורה שהוא לא חלה.
להקת "היי פייב" לא הייתה להקה גדולה, אבל השאירה זיכרון מתוק של נעורים נצחיים, גם למי שלא היה בן 16 בסוף שנות התשעים. גם קריירת המוסיקה של אמיר כסולן לא נסקה, אבל הוא כל הזמן היה בשטח, ועד כמה שאני מבין – היו לו תכניות גדולות לעתיד.
מפגישות ספורות שלי אתו אזכור את אמיר פרישר גוטמן כמוסיקאי נעים, חביב, אכפתי ומאוד אינטיליגנטי. סופו העצוב מעלה הרהורים נוגים על חיים ומוות, תקווה ויאוש.
יהי זכרו ברוך.
