בין אם אלה המנונים ששלטו ברחבות ריקודים עם מלודיות משתקות מרוב עוצמה, או מילים מלאות מלנכוליה וכאב שהיו שם בשבילנו ברגעים קשים - כל מי שפתח למוריסי דלת לתוך הלב שלו, גילה שהוא הפך שם לדייר קבוע. לקראת הגעתו לארץ, הגיע הזמן לחגוג את הקריירה של מי שכבר מאז שנות ה-80 חתום על כמה מהרגעים המוזיקליים החשובים שמלווים את פסקול חיינו. נדמה שלכל אחד יש שיר אחר של מוריסי או של הסמית'ס שמרגש אותו במיוחד, לעתים כזה שנקשר בזיכרון ספציפי. ובכל זאת הזמנו את מאזיני כאן 88 לנסות להכריע אחת ולתמיד מהם השירים הגדולים ביותר בקריירה של מוז.אז בין שורות קורעות מצחוק, שירים שילוו היטב התקפי זעם, ורגעים קטנים של שברון לב עייף - ברוכים הבאים למסע המטלטל של מצעד שירי הסמית'ס ומוריסי.
20. First of the Gang to Die
אלבום הסולו השביעי של מוריסי, You Are the Quarry שיצא ב-2004, רשם קאמבק מרשים של מוריסי למצעדים. שבע שנים מאז אלבומו השישי, Maladjusted, שהתקבל בצורה פושרת למדי גם בעיני המבקרים וגם בעיני הקהל, מוריסי ניצל את הזמן והמרחק כדי להשיל חלק מהניסיוניות שליוותה את אלבומיו הקודמים ולחזור ליסודות המוזיקליים שלו - השילוב בין מלודיות חזקות וסוחפות לטקסטים מורכבים וחידתיים. התוצאה הייתה אלבום שכלל כמה מהקלאסיקות הגדולות של קריירת הסולו שלו, ביניהן Let Me Kiss You, Irish Blood, English Heart וגם השיר שהגיע למקום ה-20 במצעד. הסינגל השני שיצא מהאלבום מספר את סיפורו של חבר הכנופייה הקטור. בליווי הלחן האנרגטי של אלן וייט, מוריסי לוקח אותנו במקביל גם לרחובות ספוגי הפשע של לוס אנג'לס, וגם מאות שנים אחורה למלחמת טרויה, שבה הקטור היה הלוחם הטרויאני הראשון שנלחם בגיבור היווני אכילס. איכשהו השילוב הלא סביר הזה בין עולמות מצליח לצייר דמות קשוחה ובמקביל מכמירת לב. כשמצרפים את המוזיקה לסיפור, מתקבל אחד הלהיטים האהובים והמוצדקים של מוז.
19. Ask
כמה חודשים אחרי שיצא אחד הלהיטים הגדולים של הסמית'ס, שיר המחאה Panic, מוריסי ידע שאם השיר הבא של הלהקה יגע במחאה אפילו באופן רופף, אנשים יגידו לעצמם: "נו, הנה זה מגיע שוב". מתוך המחשבה הזו, הוא כתב שיר פופ אישי יותר וקליל באופן מכוון. אבל הסמית'ס הם בכל זאת הסמית'ס ולכן גם בלהיט הקליל Ask - רב הנסתר על הגלוי. המילים, שמזמינות את ביישני העולם להתגבר על עצמם ולצאת החוצה מאזור הנוחות, מסתירות עוד רובד של מיניות מודחקת ורצון עז לממש אותה. הלחן העליז והכביכול פשוט שמלווה את הטקסט מורכב בעצם מיותר מחמישה קטעי גיטרה שונים שהחיבור ביניהם היה מלאכת מחשבת של ג'וני מאר והמפיק ג'ון פורטר. בזמן שהשניים ניסו לפתור את הפאזל באולפן, מוריסי הרגיש מאויים מהאחווה שנוצרה ביניהם וביקש להעביר את המיקס למפיק אחר, מה שהוביל לאכזבה של מאר מהתוצאה הסופית. התנגשות הגישות בין השניים, כמו במקרים רבים אחרים, אולי העכירה את האווירה מאחורי הקלעים - אבל אחראית גם לניגוד המושלם והאופייני בין מילים למלודיה.
18. Interlude
הזכרנו את הבדלי הגישות בין מוריסי למאר, ונריץ קדימה לשלב שבו ההבדלים הפכו גדולים מדי והובילו לפירוק הלהקה ב-1987. כמה שנים מאוחר יותר, מאר סיפר בראיון כי מבחינתו הקש ששבר את גב הגמל היה האובססיה של מוריסי לקאברים של שירי פופ מהסיקסטיז. "לא הקמתי להקה כדי לבצע שירים של סילה בלאק", הוא אמר. אז כמו בכל גירושים טובים, אחרי הפרידה מוריסי חזר לסורו והפעם מצא שותפה עם אובססיה דומה. כבר בתחילת הניינטיז מוריסי החל לחזר אחרי סוזי סו, מלכת הרוק הגותי וסולנית סוזי והבנשיז, במטרה לבצע דואט משותף. הוא שלח לה קלטת עם כמה אפשרויות, שכללו שירים של ננסי סינטרה ודיון וורוויק. מתוכם, סוזי בחרה דווקא ב-Interlude, בלדה שבוצעה לראשונה על ידי זמרת הסול טימי יורו והופיעה בסרט באותו שם שיצא ב-1968. עם עיבוד מיתרים שניגנו חברי ההרכב האנגלי My Life Story, ופתיחה שמזכירה באופן חשוד את "התקווה", Interlude ראה אור ב-1994. סיפור האהבה של מוריסי וסוזי אמנם נגמר די מהר כשהם נכנסו למחלוקת סביב הקליפ שילווה את השיר, אבל שיתוף הפעולה הזה בין שניים מהקולות הגדולים של האייטיז - קנה לו מעריצים מסביב לעולם והפך לאחד השירים האהובים של שניהם.
17. Asleep
אם נצטרך לחלק את השירים הגדולים של הסמית'ס לשני סוגים, הסוג הראשון יהיה השירים שהם תצוגת תכלית. בשירים האלה לרוב נשמע את מוריסי שר ניסוחים מתוחכמים וחריפים, שמערבבים בין רגשות לציניות שכלתנית. לצדם יגיעו קטעי הגיטרה המורכבים והפריטות המפורקות של ג'וני מאר, עם התיפוף הערני והמניע של מייק ג'ויס והבס המדויק של אנדי רורק. ואז יש את הסוג השני של שירים. אלה שברור לכולם שאסור לשחק איתם. בשירים האלה מוריסי משיל את הציניות, מאר מוריד את הווירטואוזיות, וג'ויס ורורק מלווים את המילים בעדינות. הדוגמה האולטימטיבית לסוג השני של שירים, הוא שברון הלב הרך של Asleep. שיר ערש נטול עוקצנות, מלא עצב, בדידות וייאוש, שהפך לאחד מלהיטי הענק של הלהקה דווקא בזכות הטוהר שלו. האגדה מספרת שהלהקה ניגנה אותו בהופעה פעם אחת בלבד, ביום האחרון של סיבוב הופעות בסקוטלנד. כשהם עלו לבדיקת סאונד חברי ההרכב גילו על הבמה פסנתר שעובדי המקום סירבו להזיז. במקום להתעלם מקיומו, הלהקה ניגנה את Asleep, ועד סוף השיר מוריסי שכב על הרצפה בתנוחת עובר, כמי שמבקש לרגע אחד לחזור לרחם, לנקודת ההתחלה.
16. Cemetry Gates
ב-1986, אחרי שני אלבומים ראשונים שכללו שירים מעולים אבל לא תמיד אחידים ברמתם או שלמים, הסמית'ס מצאו באופן רשמי את הכיוון שלהם והגיעו להרמוניה בין חלקי הלהקה. ההרמוניה הזו באה לידי ביטוי באלבומם השלישי, המאסטרפיס The Queen Is Dead. לאורך האלבום אפשר להרגיש בכל רגע את ההשפעות העמוקות על ג'וני מאר באותם ימים: הסטוג'ס, הוולווט אנדרגראונד וסצינת הגראז' של דטרויט. אחד השירים האחרונים שמצאו את דרכם לאלבום הגיע דווקא מקטע גיטרה שמאר לא אהב במיוחד, אבל מוריסי חשב שיש בו פוטנציאל והציע לעבוד עליו. כשלמנגינה נוספו המילים - פתאום נוצרה תמונה שלמה שכולה שיר אהבה אירוני וחכם לתרבות האנגלית ולמנצ'סטר. מוריסי שלף זכרונות מביקור בבית הקברות בדרום מנצ'סטר עם חברה. לאורך השיר הוא מתאר שיחה ביניהם, על גניבת משפטים מכותבים חשובים בהיסטוריה, תוך כדי שהוא למעשה, גונב משפטים מכותבים חשובים בהיסטוריה. הסצנה של טיול בין מצבות משוררים ביום שמשי, שמתוארת עם שפע אזכורים וקריצות תרבותיות, בזמן שברקע מתנגנת מנגינה נעימה ושמחה כאילו אנחנו בכלל מטיילים בלונה פארק - היא בדיוק התמצית של הסמית'ס. זו הסיבה ששיר שמאר לא מאוד האמין בו - הפך לאחד הסמלים של אלבום המופת שלהם.
15. Stop Me If You Think You've Heard This One Before
האלבום The Queen Is Dead אמנם נחשב למאסטרפיס של הסמיתס, אבל גם היום אם תשאלו את מוריסי ומאר, אחד הדברים הבודדים שהם יסכימו עליהם הוא שהאלבום הטוב ביותר של הסמית'ס הוא בכלל Strangeways, Here We Come. האלבום הרביעי של הלהקה שיצא ב-1987 סימן גם את סוף הדרך שלה, ומתוכו גם הגיע אחד הסינגלים האחרונים של הסמית'ס - ואיזו דרך להיפרד. למרות שהשיר כולל טקסט מבריק של מוריסי שהוגדר במגזין רולינג סטון כ-"מערבולת של סקס, שקרים, אלכוהול, אובססיה, רצח ופציעת אשכים כתוצאה מתאונת אופניים"(!), השיר הוא אחת הדוגמאות הכי חזקות דווקא לכישרון של ג'וני מאר. בעזרת גיטרת 12 מיתרים של גיבסון, מאר בנה את אחת המלודיות הכי עוצמתיות ומלאות נפח של הלהקה. בעזרת משחקי סאונד עם ריברב ואפקט ויבראטו, הוא יצר את הפתיח האייקוני, רק כדי לחתוך אותו כמו סכין בהמשך. השיר גם כולל סולו גיטרה נדיר בנוף שירי הלהקה, עליו סיפר מאר: "יכולתי לנגן אותו בהרמוניות מרשימות או עם השיניים, אבל רציתי להישמע כמו גיטריסט פאנק שלא באמת יודע לנגן. רציתי לחדד את המלודיה, ולא לעלות מעליה"
14. Please, Please, Please, Let Me Get What I Want
לצד רגעים של חוכמה, אירוניה מורכבת ונגינה וירטואוזית (כמו אלה שמופיעים במלואם בשיר הקודם ברשימה) - יש את אותם השירים הבודדים שחושפים את הנשמה האמיתית והלב המדמם של הסמית'ס. אלה שהפכו אותם להרכב על זמני שגדול מכל מחלוקת משפטית בין חברי הלהקה ומכל ציטוט בעייתי של מוריסי. השירים האלה, שזכו למעמד קדושה בקרב מעריצים, התחילו להופיע כבר בתחילת הדרך. אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר יצאה בכלל כבי-סייד ב-1984, לא כסינגל ולא באלבום. בדיעבד, מוריסי התחרט על הבחירה הזו. "זה מעציב אותי לחשוב שהחבאנו את השיר הזה. כשניגנו אותו לראשונה ללייבל, הם כל הזמן שאלו - 'איפה שאר השיר?' אבל בשבילי הוא תמיד היה מיועד להיות כמו אגרוף קצר בפרצוף. להאריך אותו עוד, היה, בעיניי, כמו להסביר רעיון שהוא לחלוטין מובן מאליו." למרות שהוא לא יצא כסינגל Please, Please, Please, Let Me Get What I Want נשאר באורך המקורי שלו. דקה ו-50 שניות של הסמית'ס בגרסתם המזוקקת, החשופה ביותר והמכאיבה ביותר. גם כיום בהופעות של מוריסי, זה הרגע שבו האיש מצליח לגרום לאלפי אנשים לשיר איתו, בזמן שרובם מחניקים דמעות בגרון.
13. This Charming Man
לא ברור מה יותר איקוני בשיר הזה: הגיטרה של ג'וני מאר, המילים של מוריסי או ההופעה שהסמית'ס העניקו לו ב- Top of the Pops, המצעד הבריטי ששודר אי אז בפריים טיים הטלוויזיוני. נצטרך להתעכב על שלושתם. 12 שניות חולפות בלבד מאז שהתו הראשון מנוגן בגיטרה של ג'וני מאר ועד שמבקיע קולו התיאטרלי של מוריסי על גביה וצובע את השיר כולו בדמותו ובמילותיו. 12 השניות האלו מספיקות בשביל מאר בשביל לייצר את אחד מהליינים המזוהים, הזכורים ועם זאת המיוחדים בהיסטוריה של הרוק. הפריטה התזזיתית שלו, מפרקת ומרכיבה מחדש אקורדים, מוקלטת בשכבות על שכבות ומשוחחת עם הבס הקופצני של אנדי רורק, התבלטה לראשונה בשיר הזה, הסינגל השני של הלהקה, והפכה לסימן ההיכר של הסמית'ס. אליה, מצטרף כאן מוריסי עם סיפור אישי משונה, יומיומי אך הרה גורל, משעשע אך עצוב. סיפור שמתחיל בפנצ'ר באופניים בזמן דיווש בעלייה, עובר דרך מפגש עם אדם מקסים שמציע לו טרמפ ומתנקז לכדי תהיות עמוקות ונוגעות ללב על משיכה מינית ותחושת שייכות בעולם. אחרי הכל, זהו לא רק הצמיג הקרוע שגורם למוריסי לשאול מתי הטבע יהפוך אותו לאדם בוגר מן השורה. לעתים, נדמה שהוא מרגיש בעצמו כמו אותן אופניים מפונצ'רות, חסר תועלת וזנוח בצד הדרך. אבל "למה לתהות על מורכבות החיים כשהעור במושב הנוסע כה רך ומזמין?" שואל מוריסי, ובצדק מסוים. השיר הזה, למרות תהיותיו המורכבות, היה גם הנגיעה הראשונה והמהירה למדי של הסמית'ס בהצלחה מסחרית. בעקבותיו, הגיעה הרביעייה להופיע בשידור הטלוויזיה של המצעד הבריטי ונחשפה ברגע אחד למיליוני צופים. מוריסי לא התכוון לבזבז את הרגע הזה. הסיטואציה, הגם ככה אבסורדית הזו - שבה הסמית'ס עולים לנגן אחרי טינה טרנר ולפני פול יאנג, הרגיזה במיוחד את מוריסי כאשר הוא הבין שמצופה ממנו להופיע עם פלייבק. בתגובה, החליט הסולן הפרובוקטיבי לעלות לבמה כשהוא אוחז בזר גלדיולות במקום מיקרופון, מנופף בו בהפגנתיות, מרגיז את מפיקי התוכנית ומעלה חיוך על שפתיהם של אלפי נערים מרדנים ומבולבלים שצפו בו ופגשו לראשונה במודל לחיקוי.
12. The Queen Is Dead
עם מלודיה אגרסיבית שנולדה מג'אם אקראי באולפן - שיר הנושא של האלבום השלישי של הסמית'ס הוא מפגן כוח של להקה עם ביטחון במה שיש לה להגיד. כשמדברים על הסמית'ס לא פעם מצטיירת תמונה של מפלצת דו ראשית המורכבת ממוריסי ומאר, אבל The Queen Is Dead הוא הדוגמה המושלמת לשני הגיבורים שאחראים לא פחות לתנועה ולתחושת החיים שהן חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הזו. המתופף מייק ג'ויס נכנס פנימה בכל הכוח מהרגע הראשון, ולצידו אנדי רורק בתצוגת בס כל כך מרשימה, שמאר בעצמו הגדיר כ-"הישג שאף בסיסט אחר עדיין לא השתווה אליו". עבודת הלהקה בשיר הכניסה אותו לרשימות רבות בתור ההוכחה ש-כן, הסמית'ס יכולים גם לכסח. אבל הכסאח האמיתי, הוא כמו תמיד הטקסט. יש מוזיקאים בריטים רבים לאורך השנים שכתבו שירים ספוגים בשנאה למונרכיה ולמשפחת המלוכה, אבל אין עוד אדם שהיה מצליח לזקק את התחושות האלה למילים: "צ'רלס, אתה אף פעם לא מפנטז להופיע על השער של הדיילי מייל, כשאתה עטוף בהינומה של אמא שלך?"
11. A Rush and a Push and the Land Is Ours
לעתים, כיבוש העצמי יכול להיות קשה יותר מכיבוש ארצות. השיר הזה, שפותח את האלבום האחרון של הסמית'ס, מסביר זאת היטב. דחיפה אחר דחיפה, מוריסי מבקש להשיב לעצמו אוטונומיה. להדוף גורמי סמכות שמנסים להשתלט עליו ולנהל אותו, מאשימים אותו שיש לו יותר מדי קפאין בזרם הדם ומעט מדי פלפל בחיים. אבל מוריסי מסרב להיכנע. הוא נלחם באמצעות נהמות עסיסיות, רפרנסים אופייניים לאוסקר ווילד וחשיפה רגשית שלא ניתן לעמוד בפניה. עכשיו הארץ שלנו.
10. Suedehead
עוד לפני מוריסי וגם אחריו, נכתבו לא מעט המנונים מוזיקליים שעוסקים בהתנצלות. אלטון ג'ון אמנם גילה לנו שסליחה יכולה להיות המילה הקשה ביותר, אבל למוריסי נדמה שהיא יוצאת מהפה בקלילות, בחופשיות ובהדר גדול. בסינגל הבכורה שלו כאמן סולו, זה שהגיע למקום החמישי במצעד הבריטי והוביל את האלבום שמאחוריו לראש המצעד, מתייפח מוריסי בדרמטיות האופיינית לו על קשר שירד מהפסים. במילים ישירות ובהגשה אופראית, הוא מבטא כעס, בדידות והמון אשמה. בפני מי הוא מתנצל כל כך? התשובה לשאלה הזו נותרה לא ברורה, וגם לא ממש משנה. יש למוריסי הרבה אנשים לבקש מהם סליחה. אנחנו סולחים לו כבר בפזמון הראשון.
9. Heaven Knows I'm Miserable Now
בין שירים שלוחצים על צינור הדמעות, כמו Please, Please או Asleep לבין שירים שמעלים חיוך ציני על השפתיים כמו המילים הפראיות של השיר הקודם, אחת האיכויות הנדירות של הסמית'ס היא להצליח ליצור המנונים גם למצבי יאוש אפאתיים. בחדר מלון בניו יורק, ב-1984 ג'וני מאר ישב לכתוב אקורדים ותוך שעה כבר הייתה לו מנגינה מוכנה. באופן שאולי רק מיסטיקה יכולה להסביר, פריטת האקורדים המעט עייפה שפותחת את השיר נשמעת כמו ההכנה המושלמת למילים שיגיעו אחריה באדישות, מהשורות הכי קלות להזדהות של הסמית'ס: "הייתי שמח בתוך ענן ערפל כשהייתי שיכור, אבל אלוהים יודע שאני אומלל עכשיו. חיפשתי עבודה ואז מצאתי עבודה. ואלוהים יודע שאני אומלל עכשיו". אין הרבה הפתעות בכך שגם 40 שנה מאוחר יותר, עדיין מדובר בשיר ההנגאובר האולטימטיבי.
8. I Know It's Over
"קל כל כך לצחוק, קל כל כך לשנוא, דרושים כח ועצמה אדירים בשביל להיות עדין ואוהב".
זהו אחד השירים המדכדכים והכבדים ביותר של הסמית'ס ויחד עם זאת, הוא מצליח להיות אקסטטי ומרומם נפש. אולי זה בזכות העיבוד המאופק של ג'וני מאר, אולי זה הביצוע הווקאלי האדיר של מוריסי, ולבטח זו כתיבת המילים שלו כאן, מופת של דימויים, תיאורים ומשפטי מחץ מרסקים שנשזרים יחד. "אם אתה כל כך חכם, מצחיק ונאה, מדוע אתה לבד הלילה?" תוהה מוריסי, יורה חץ בלב של כל מי שחש אי פעם בדידות בכובד טון ויוכל להזדהות עם השאלה המבעיתה הזו. הוא פונה לאמו בתחינה חוזרת, מקווה שתשמע ותפנה את מבטה, מספר לה שהוא מרגיש את האדמה מתרסקת עליו ומכסה אותו, בשעה שמיטת ילדותו הופכת לקבר. לא ניתן להישאר אדיש למילים האלו ולשירה הזאת ולא במקרה תיאר ג'וני מאר את רגע הקלטת השיר באולפן כאחד משיאי חייו. כמוך, כמונו.
7. Girlfriend in a Coma
כנראה שאין שיר שמדגים בצורה מדויקת יותר את הנוסחה שהפכה למזוהה כל כך עם הסמית'ס: מילים קודרות ומוזיקה מקפצת ורקידה. כאן, בסינגל הראשון מהאלבום האחרון - Strangeways, Here We Come, מפזם מוריסי בעליצות על התרדמת בה נמצאת, לכאורה, בת זוגו, בשעה שחברי להקתו מנגנים להנאתם מלודיה שמשית וקלילה. האירוניה מובאת לשיאה כאשר מוריסי מנפץ טאבו נוסף ומתוודה על כך ששקל לרצוח אותה, אך אל דאגה, הוא מתחרט על כך במהרה. אפשר לחזור לפזז למקצב הבס של אנדי רורק והפריטה העדינה של ג'וני מאר.
6. Panic
באפריל 1986 הזדמן למוריסי ולג'וני מאר להאזין לרדיו 1 של ה-BBC. המגיש הפופולרי סטיב רייט דיווח על אירועי צ'רנוביל, אסון גרעיני שטלטל את העולם, אך המשיך במעבר מהיר וחד מדי לשידור להיט שמח ומרקיד של הצמד !Wham. מוריסי תפס את הראש. "מה המוזיקה הזו אומרת לגבי החיים שלי?" הוא צעק בתסכול, על פי האגדה. מתוך הביקורת הזו, הוא התחיל לכתוב את Panic. במילותיו, ממשיך מוריסי לבוא בחשבון עם תעשיית המוזיקה אליה הוא משתייך בעל כורחו. הוא, שכבר בתחילת דרכו בחר ללגלג על המוסכמות הטלוויזיוניות של אמנים לשיר עם פלייבק, שכתב שירי שנאה לנציגי חברת התקליטים שהחתימה אותו והוא שהפך למוקצה על ידי כל המפיקים המוזיקליים בממלכה הבריטית, מעלה כעת את רמת הישירות ומחדד את החיצים. הפעם, אלו אנשי הרדיו שעומדים על המוקד. בשמם, מאשים מוריסי, מתמלאים רחובות לונדון, ברמינגהאם, לידס ודבלין בצלילי פופ חלול ומסחרי. וזו כבר סיבה אמיתית לפאניקה. אנחנו מצטרפים לקריאה: תלו את הדי ג'יי, אם הוא לא משמיע את הסמית'ס.
5. There Is a Light That Never Goes Out
אם תהיתם פעם מה קורה כשלהקה נמצאת בגל יצירתי שבו קשה לבחור איזה מבין שירי הענק שלה צריך להיות סינגל, התשובה נמצאת בתקופה שבה הסמית'ס כבר שיחררו את Bigmouth, והיו רגע אחרי שסיימו לכתוב את Panic. כך נוצר מצב שבו בין להיט קצבי אחד למשנהו, קטע רגוע יותר עם פוטנציאל מצעדים פחות מובהק נפל בין הכיסאות; There Is A Light That Never Goes Out. למרות ההזנחה, הלחן שסימן את אחת הפסגות המוזיקליות של ג'וני מאר והרפרנסים המילוליים והרוחניים של מוריסי לגיבור נעוריו ג'יימס דין, לא יכלו שלא לכבוש, גם אם באיחור, מיליוני מעריצים. עד היום מדובר באחד השירים המזוהים ביותר של הלהקה, שנוכח קבוע בפסקולי סרטים ורשימות שירים ששינו את העולם. וקשה להתפלא. עם פזמון שנפתח בנבואה סמי-אובדנית ורומנטית להחריד - מדובר באחד משירי האהבה השבורים והיפים בהיסטוריה.
4. Everyday Is Like Sunday
אם לפול סיימון יש 50 דרכים לעזוב את המאהבת שלו, למוריסי יש לפחות מיליון דרכים לשיר על בדידות. אחת מהן, כך מסתבר, היא לתאר את השעמום היומיומי בעיירת חוף נידחת ונזנחת בווילס, כזו שהשלטונות שכחו לכבות עליה את השאלטר וכזו שאפילו הנאצים לא טרחו להפציץ במלחמה. במקום כזה, עיר תיירות ללא תיירות, כל יום מרגיש בדיוק אותו הדבר. כשהכל סגור, מיושן ומנומנם - זה אפילו יותר גרוע: כל יום מרגיש כמו יום ראשון. תחת שגרה כל כך אפורה ומפוהקת, לא נותר לתושבים אלא לצפות ולהתפלל לבואו של קץ העולם. "Come Armageddon" הם שרים, בזמן שהם בוהים בחלונות ראווה מלוכלכים או מנסים לזכות בפרס באחד מדוכני הטיילת. התיאור העגום והקולנועי הזה לא רק מצביע על יכולת ההתבוננות של מוריסי בחייהם של אחרים ולא מלמד רק על השכלתו הספרותית ממנה שאב השראה לכתיבת השיר (הספר On the Beach של נוויל שוט). זהו משל של מוריסי על עצמו, על מיאוסו בחיים, על שעמומו מאנשים ועל חוסר בתקווה. את המשל הזה הוא מגיש בקול גדול, מגובה בעיבוד מלא פאר, בבס דומיננטי ובשישיית כלי מיתר דרמטיים. כיאה למזמור של יום ראשון בעיר גדולה וסואנת יותר.
3. Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me
אם אפשר לחלק את השירים של הסמית'ס לשירים עם טקסטים מורכבים ומלודיות מתפרצות, אל מול רגעי העדינות החשופה שבהם גם הלחן וגם המילים מנסים לפנות מקום לרגש ערום, Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me הוא אנומליה. הסינגל הרשמי האחרון מהאלבום האחרון, הוא הירושה שהסמית'ס רצו להשאיר אחריהם כשהם כבר ידעו שהגיע הסוף. כמו שמוריסי הגדיר זאת: "למרות שהסינגל לא הצליח מסחרית, הרגשתי שאם יש לנו הזדמנות אחרונה לזהם את גלי הרדיו - אנחנו צריכים לקחת אותה." אפשר בקלות להסיק שכשמוריסי מדבר על זיהום הרדיו הוא לא מתכוון לגנאי. גם הוא וגם מאר טענו שהשיר הארוך הזה, שמשאיר משהו תקוע בגרון, הוא כנראה השיר האהוב עליהם של הלהקה. כשמוריסי מדבר על זיהום, הוא מתכוון להפצה של אותו כאב לא מסונן, שבאופן ייחודי לסמית'ס מגיע הפעם לא חפוי ראש - אלא בדרמה מסתערת. "מבין השירים המלנכוליים של הסמית'ס, זה האחד שאני מוצא את עצמי בו באופן הכי חזק" מאר סיפר. הדרמה הזו, לטענתו, הגיעה מהחיים שלו בזמנו. התוצאה הייתה ליווי שנאחז בעצב בכל הכוח, מקטע הפסנתר שפותח את השיר ועד לגיטרות והשכבות המרובות שהולבשו עליו בהמשך. היכולת של מוריסי ומאר להשלים זה את זה לכדי סיפור רגשי אחיד וכואב, לא רק שלא דעכה לקראת הסוף, אולי להפך. כך "השיר האחרון", שנכשל ברדיו ובמכירות, הפך לאחד השירים היקרים ביותר של הסמית'ס
2. ?How Soon Is Now
אפשר לספר על How Soon Is Now שהוא מקרה קלאסי שבו הסמית'ס הוציאו את אחד השירים החזקים שלהם כבי-סייד נחבא לכלים. אפשר לדבר על כמה זה ביזארי לדמיין שהלחן לבקבוק התבערה המוזיקלי הזה, הכמעט משתק מרוב כוח, נכתב באותו סשן של ארבע שעות שבו נכתב גם Please, Please העדין והשבור. אפשר לספר על הרצון החריג של מאר להתנסות בכתיבת שיר שמתבסס על אקורד אחד רפיטטיבי, או על המפיק ג'ון פורטר שהבין את הזרם התת קרקעי האפל של השיר והגביר אותו כשהוא הקליט את הנגינה באמצעות שלושה מיקרופונים שמוקמו במרחקים שונים מהגיטרה. אבל האמת היא שיש רק דבר אחד שהכרחי לדעת כדי להבין את השיר, וכנראה גם את הסמית'ס:
I Am Human And I Need To Be Loved,
Just like everybody else does.
1. Bigmouth Strikes Again
פה גדול מכה שנית, ושלישית ורביעית. וגם בפעם המיליון ששומעים את השיר הזה, משיאי היצירה המשותפת של מוריסי וג'וני מאר, הוא מכה בעוצמות אדירות של רגש. עוצמות מתפרצות ולא ניתנות לוויסות שיכולות להיתרגם רק לרקיעת רגליים, תיפוף על חפצים הנקרים בדרככם, תנועות אייר גיטאר בלתי רצוניות ונפנוף בזר פרחים דמיוני. בקיץ 1985, כשהסמית'ס התכנסו באולפן לקראת הקלטת אלבומם השלישי, אחרי שלוש שנות פעילות בלבד כלהקה, מוריסי כבר היה דמות ידועה לשמצה ברחבי האי הבריטי. הוא העליב את משפחת המלוכה, הסתכסך עם עיתונאים וסלבריטאים והשניא את עצמו אפילו על אנשי תעשיית המוזיקה. את האלבום הזה, נאלצו הסמית'ס להפיק בעצמם פשוט משום שאף מפיק מוזיקלי לא הסכים לעבוד עם הסולן. הפה הגדול והפרובוקטיבי שלו, זה שניפק שורות מרהיבות אך גם ציטוטים מחרידים, גרם כעת למוריסי להרגיש רדוף ומוקצה. אז הוא כתב על זה שיר. הוא מתחיל בסרקזם חד ואופייני, מתנצל (בצורה הכי ארסית ולא משכנעת שיש) בפני הסוויטנס שהוא פגע בו. הוא ממשיך כדי לתאר את העמדה הקורבנית שבה הוא נמצא כרגע. משווה את עצמו לז'אן דארק, מועלה על המוקד, ומרגיש את הלהבות מתקרבות אליו, שורפות וממיסות את הווקמן שלו. כשהזעקה הביקורתית ומלאת המודעות העצמית הזו מתפרצת מגרונו, על רקע דהרת הגיטרות של ג'וני מאר, פריטה שהתבססה על Jumpin' Jack Flash של הסטונס אך המריאה לגבהים חדשים, מתקבל המנון שלא ניתן לעמוד בפניו. זה הסינגל הראשון מתוך The Queen Is Dead, אולי החשוב שבאלבומי הלהקה, וזה לבטח אחד מהשירים המצליחים והמוכרים של הסמית'ס. עכשיו, באופן רשמי, זה גם האהוב ביותר משיריה על מאזיני ומאזינות כאן 88.
