בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

הילה רוח - אולי זה נגמר

עם צאת אלבום הבכורה שלה, עיתונאי מוזיקה מיהרו להכתיר את הילה רוח כנציגת דור מסוים בעיר מסוימת. ככל שעבר הזמן, נראה שמשהו בניסיונות להכניס את רוח למגירת השוליים התל-אביביים חוטא לאמת. בזמן הזה או שהיא הפכה דוברת של תנועה רחבה בהרבה; ישראלים שחווים על בשרם את המציאות ומנסים בכל הכוח להמשיך לחיות, או שאולי פשוט כולנו הפכנו לשוליים. כך או כך, באלבומה הרביעי והחדש - "שחור זוהר" רוח נשארת עצמה, ועדיין נשמעת אחרת, קרובה יותר. בתוך אלבום שמצליח להכיל את כל קשת הרגשות המאזין עובר בין חרדה קיומית, עייפות, ומועקה של חיים בתוך השחור - לבין רגעים אופטימיים, מרימים, ואפילו זוהרים. הקו שמחבר בין חלקי המסע הוא כנות. הרבה ממנה. אחת הדוגמאות הטובות לכך מגיעה ב-"אולי זה נגמר". "התחושה הזו שאומרים לך שמשהו 'נגמר' עוררה בי את ההתקף הפסיכוטי שהוא הטקסט הזה בשבילי", סיפרה רוח בראיון. מבחינתנו מדובר בפירוק של חמשת שלבי האבל לתוך מערכה בשלושה חלקים שנפרשת על פני שש דקות; ההתחלה איטית וסבלנית, בהדרגה מגיעים כוח וכעס, ובלי ששמנו לב - פתאום מגיע חופש. חלק גדול ביופי של "אולי זה נגמר" נוצר בעזרת ההפקה המוזיקלית של אורי קוטנר, ששולחת את עולם האסוציאציות לשיר אחר שמעביר מסע דומה - All My Friends. בשנת 2007 ג'יימס מרפי מ-LCD Soundsystem עשה חשבון נפש משלו - סיכום של שנים אינטנסיביות בחיי הלילה של ניו יורק, והבנה מתחדדת שהתקופה הזו הגיעה לסיומה. לופ הפסנתר בשיר, שחוזר שוב ושוב, מהדהד את הפחד להשלים עם העובדה שלפעמים החגיגה נגמרת. אבל גם אצל מרפי וגם אצל רוח, מחזור החיים ממשיך במסלולו ובסוף מגיעה ההשלמה. לא בסיום מפואר, לא בסיבוב ניצחון - אלא בשקט. בחזרה הביתה. במובן מסוים, "אולי זה נגמר" הוא כמו פגישה הופכת בטן אצל הפסיכולוג. אחריה עושים את הדרך חזרה עם כל המחשבות מעורבבות ואז פותחים את הדלת וחוזרים לכלב נובח ולערימת כלים. וממשיכים לשיר הבא.

עלמה גוב - בסיבוב

"כל עוד יש לי מה להגיד ולתת לעולם אני כאן כדי לשיר ולכתוב", אמרה עלמה גוב, ויכול להיות שזו האמירה שמסבירה הכי טוב איך אישה צעירה בגיל 23 מגיעה להספק כזה גדול בשלב כל כך מוקדם בקריירה, הרי אין תקופה שבה יש יותר מה לומר מגילאי העשרים המוקדמים. מאחוריה 3 אלבומי סולו, אלבום הפסקול שכתבה עבור העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" ורק לפני שנה הוציאה אלבום משותף עם אבנר טואג. נראה ששיתוף הפעולה ביניהם רק הולך ומתהדק, והנה הוציאה גוב עוד שיר חדש שאותו הפיק ועיבד אבנר טואג. השיר "בסיבוב" הוא שיר התפכחות של אשה שלא מזמן עזבה לראשונה את בית הוריה במושב ערוגות לעיר הגדולה בתקווה שתוכל להשאיר במושב את הזיכרונות והגעגועים לאקס, רק כדי לגלות שעם החפצים את לוקחת את כל המשאות שלך איתך. לדברי גוב: "בסיבוב הוא בדיוק הרגע הזה שבו את מבינה שהתנועה עצמה היא התשובה", פילוסופיה שמלווה את הכתיבה של עלמה גוב כפי שהיא מלווה את התנועה היצירתית חסרת המעצורים שלה.

Father Of Peace - Bluish

אם יש דבר שקל להבין על ישראלים בימי מלחמה, זה שאין לנו כוח להרגיש כל הזמן כמו ישראלים בימי מלחמה. מהסיבה הזו את האקספיזם שמיהר לחזור למסכים, אפשר למצוא גם במצעדי השירים הויראליים. ואם יש שיר ברשימות האלה שמצליח לסמל את הרצון לברוח קצת מהמציאות פה, הלא הוא Bluish של Father Of Peace. למרות שהמוזיקאים המוכשרים שמרכיבים את להקת "אב השלום" גדלו בארץ ועבדו במשך שנים בתעשיית המוזיקה הישראלית, האזנה אחת לשיר החדש שלהם יכולה לשכנע שהם בכלל נולדו בין הדקלים של חופי קליפורניה. כבר באלבום הבכורה ששיחררו בשנה שעברה היה ברור ש-FOP מכוונים רחוק. עם הלהיט Enemy (שנכנס גם הוא לבחירות העורכים) ויכולת קידום יוצאת דופן ברשתות החברתיות, תוך זמן קצר הם עלו על הרדאר של פרד דרסט (סולן לימפ ביזקיט) שהפך למעריץ, והגיעו גם למנהל של הכוכב העולה טדי סווימס שלקח אותם תחת חסותו. מאז הקריירה הבינלאומית של FOP נוסקת למעלה בערך באותה מהירות של טיל בליסטי. עכשיו, אחרי אלבום הבכורה שכבר ביסס את היכולת המרשימה שלהם לנוע בין גוונים שונים של רוק, Fאנק ופופ, ואחרי ש-Enemy זיכה אותם בהשוואות להרכבים כמו System Of A Down, עם הסינגל החדש Bluish הלהקה הולכת לאזורים גרוביים וקלילים יותר שמדביקים את המאזין תוך שניות באנרגיה טובה. התוצאה היא שיר כל כך כיפי ומלוטש, שמעריצי ההרכב נאלצו להיחלץ להגנתו כשמגיבים תהו האם מדובר בלהקת AI. אפשר להבין אותם. בימינו כשמשהו כל כך טוב, קשה לפעמים להאמין שהוא אמיתי.

James Blake - Trying Times

בביקורת על אלבומו החדש והשביעי, כינה מגזין המוזיקה פיצ'פורק את ג'יימס בלייק בתור: "האח הגדול והסופר רציני של מוזיקת הפופ, המרחף מעל הסצינה כמחזיק לפיד ואף פעם לא באמת נוחת לקרקע". המילים האלו מדייקות היטב את התחושה המשונה סביב התמקמותו של בלייק במפה של תעשיית המוזיקה. ילד הפלא הבריטי המבויש, בעל הקול המלאכים העמום ושירי הנשמה האלקטרוניים והמפורקים, שהפך לדמות נערצת על ידי כוכבי פופ ומחוזרת לשיתופי פעולה עם ראפרים. במנעד הזה, שבין אינטימיות לקלאב, בין קולאב עם הראפר האנגלי דייב לסימפול של לאונרד כהן, מתקיים גם אלבומו החדש של בלייק - Trying Times. באלבום, בין שירים חרישיים לביטים שבורים, מזמין אותנו בלייק להכיר אותו יותר מקרוב, אך גם מראה לנו שלעתים הוא יודע אפילו יותר טוב מאיתנו מה אנחנו מרגישים. השינוי שקורה באלבום הנוכחי של בלייק, הוא שלרגעים רבים ממנו הוא בחר לשים בצד את עולם הצלילים העתידני והחשמלי איתו הוא מזוהה, ולבחור בכלי נגינה ותפקידים יותר פשוטים ואורגניים. שיר הנושא של האלבום מדגים זאת במדויק. בתיפוף איטי, פירוקי אקורדים של גיטרה ולופים מקושטים ברקע, הוא מצליח להיות מודל אוניברסלי של רגש מכל קצוות המוזיקה - להרגיש לרגע כמו תום יורק, ולפתע, זו בכלל בלדה של אל גרין. דרך אורגנים ומקלדות המשמשות כמו זמרי ליווי לקול האוורירי שלו, ג'יימס בלייק מצליח לספק כאן נחמה שמרגישה פרטית, כמו חבר שיודע בדיוק מה להגיד במצבי משבר. בזמנים שכאלו, לעיתים קרובות, אנו מתקשים למצוא הזדהות במוזיקה שיוצאת ממדינות רחוקות. אך היצירה הזו של בלייק, שעוסקת בזמנים שבוחנים אותנו ומגיעה אלינו בתזמון הזה, מרגישה כה מדויקת באוזן ובלב שלנו.

U2 - The Tears Of Things

ב-18 בפברואר 2026, ביום רביעי של האפר, מועד בלוח השנה הנוצרי הפותח תקופה של חרטה והתבוננות, U2 הוציאו בהפתעה את האי.פי Days of Ash. אוסף ראשון של חומרים מקוריים חדשים של הלהקה מאז 2017. בונו הסביר שהשירים הללו “לא יכולו לחכות” ושיש אלבום נוסף בדרך, אך החומרים האלו לא התאימו לו משום שהם שייכים לרגע הנוכחי. "הרגע הנוכחי" הזה הוא מצב העולם (עוד לפני המלחמה באיזורינו), כפי ש-U2 (כלומר בונו) רואים אותו. בשונה מאמנים רבים כיום בעולם, הנוהגים לשאת הצהרות נחרצות ושטחיות מעל כל במה אפשרית, ניתן לזקוף לזכותה של יו 2 את היושרה והרצינות ללמוד את הרקע באופן מעמיק לכל נושא שהם עוסקים בו ביצירתם. הפעם, במעשה מפתיע ואמיץ בימים אלו, הלהקה אפילו שילבה ב-EP אינטרלוד ספוקן-וורד בו האמנית הניגרית Adeola Fayehun מקריאה את השיר "שלום בר" של יהודה עמיחי. לצדו, בלב אסופת השירים האקטואלית, עומד השיר The Tears of Things. שמו של השיר נשען על ביטוי מן הספרות הרומית (lacrimae rerum), המתאר את העצב הטמון בעצם הקיום האנושי. זה די ברור שבונו עוסק בנו בשיר הזה; דויד, ישו, השואה, וכן, גם עזה. אבל זוהי אינה רק אצבע מאשימה וגם לא יד מלטפת, אם כי נסיון מפוכח להתבונן באופן שבו אמונה, זהות וצדק, אותם כוחות שבני אדם נשענים עליהם, יכולים גם להניע אותם זה נגד זה.