בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

דג - בלו בלו בלו

מהפינגויין, דרך הרוקסן ועד לפטיפון (ועוד רבים וטובים), תמיד נמצא בישראל מקום קטן וחשוך שיתן לחבורות נערים להגיד את כל מה שירצו בפעם הראשונה על במה. לצערנו, ה-"שוקרי" בחיפה, ששימש כמוסד כזה, סגר את שעריו ממש לפני שלושה חודשים. לשמחתנו, הוא הספיק להותיר אחריו דור חדש של מוזיקאים עצמאים ובועטים, מתחת לרדאר, ובמקרה הזה גם מתחת לים. "דג" הם להקת תיכון ששרדה את כיתה י"ב בציונים סבירים תוך קריירה עמוסה של הופעות. במרץ האחרון הם הוציאו את EP הבכורה שלהם, המתכתב עם שם הלהקה ונקרא: "למה הים כחול". בהאזנה די קלילה של קצת יותר מרבע שעה, תקבלו את חווית הנעורים האורבנית במלוא הדרה. אם תצליחו להאזין מעבר לגיטרות גולשים מחוספסות ונהדרות, תשמעו את תהיות החיים, המוות, ומערכות היחסים שקורות ביניהם. כל זאת בנימה צינית, צעקנית ולרוב גם קורעת מצחוק. מילות הסינגל "בלו בלו בלו" מצליחות בשלוש דקות של סרף רוק ממכר להתאהב בבחורה חדשה, לפנטז על החיים המשותפים ביחד, להיפרד ממנה, להתגבר עליה, וגם לנהל שיחות עם דגים תוך כדי. כמו בלאק פרנסיס, שחיפש את התודעה שלו עם הדגים במצולות הים, גם להקת דג, שלקחו לא מעט השראה מהפיקסיז, מנסים לשוחח עם החברים שמתחת למים, ושומעים מהם בעיקר "בלו בלו בלו".

נטע ברזילי - אוקסיטוצין

אחרי שבמשך עשורים המושג "פוסט-טראומה" הודר מהתודעה הציבורית כמחלה מצורעת ומדביקה, נדמה שבשנים האחרונות הוא הפך למטבע לשון שגור בפי כל. זאת, בין היתר, הודות לגיבורי תרבות שונים בחברה הישראלית שבחרו להפסיק להסתיר ולהתבייש, והחלו להתמודד עם הפצעים והכאב דרך היצירה. אחד הדברים הכי נפלאים באמנות הוא ההזדהות והשייכות שהיא מסוגלת לעורר בקהל. תחושת ההקלה המתקבלת ברגע בו מבינים שעוד מישהו אחד בעולם, ואולי אפילו אולם שלם של מעריצים, הרגישו דברים דומים לך ויכולים לשיר עליהם. באלבום החדש שלה, "סרנדה", נטע ברזילי מביאה זווית פחות מדוברת של פוסט-טראומה, זו של המשפחה והחברים של מי שסובל ממנה. אפשר למצוא את הזווית הזו בשירים ישראליים לאורך השנים ("אדבר איתך" ו-"בוא" הם דוגמאות מובהקות), אבל לא באלבום שלם. במקרה הזה, רוב שירי האלבום נכתבו מנקודת המבט של ברזילי סביב מערכת היחסים שלה עם בן זוגה לשעבר, שמתמודד עם פוסט־טראומה מאז שחזר משירות מילואים קרבי בלבנון. כשברזילי התארחה לאחרונה בתוכנית "זהו זה", היא סיפרה איך ניסו השניים לפתח שגרה שתגרום להפרשת אוקסיטוצין, הורמון שמזוהה עם רוגע, חיבור ותחושת ביטחון, ומשתחרר בין היתר במגע, חיבוק וקרבה אנושית. הניסיון הזה הפך לשיר פלאי ומלטף, מרגעי השיא של ברזילי בשנים האחרונות. גלולת אוקסיטוצין למדינה בטראומה מתמשכת שמחכה לרגע שתהיה באמת בפוסט.

Nu Genea & Celinatique - Shway Shway

מעל נאפולי זורחת אותה השמש שזורחת מעל ביירות, או איסטנבול, או לאגוס, קינגסטון וריו. צמד החברים מאסימו די לנה ולוצ'יו אקילינה (Massimo Di Lena ו-Lucio Aquilina), במקור מנאפולי וכיום מברלין, מבינים את זה היטב. דרך ההרכב שלהם Nu Genea הם בונים עולם מוזיקלי שנע בקלילות בין גרוב אפריקאי לפסיכדליה טורקית, דיסקו איטלקי לרית'ם קאריבי ועוד. עד כה, השניים הספיקו כבר לשתף פעולה עם מתופף האפרוביט המנוח טוני אלן ולהפוך למעין קונצנזוס בקרב כל חובבי הגרוב הגלובלי באשר הם. באלבום חדש שנקרא People of the Moon הם לקחו את האג'נדה הזו עוד צעד אחד קדימה ושילבו לא רק מוזיקה שנשמעת כמו מסע בין כל היבשות, אלא גם שפות משתנות ומגוונות מרצועה לרצועה, בין השמש לירח. השיר Shway Shway - "לאט לאט" בערבית, הוא שיתוף פעולה עם הווקאליסטית הלבנונית סלינטיק (Celinatique). בוסה נובה חולמנית פוגשת פופ לבנטיני מהורהר, והתוצאה נעימה לאוזן ומרחיבת לב, ובעיקר באמת מזכירה לנו להאט את הקצב. אם רק העולם היה פועל על פי החוקים של נו ג'ינאה, היה פה טוב יותר.

Tyler Ballgame - I Believe In Love

עד לפני כמה שנים טיילר פרי לא ידע מה לעשות עם החיים שלו. בגיל 29 הוא עדיין גר במרתף אצל אמו ברוד איילנד ועבד בחברת אילוף כלבים של אביו החורג. אחרי שנים של מאבק בדיכאון ובדימוי גוף, פרי החליט לנסות ללכת בעקבות החלום שלו. הוא עבר לקליפורניה ללמוד בברקלי וחי מהיד לפה. בבקרים עבד בחברת נדל"ן ובערבים שר בבמות פתוחות - באותן הופעות הוא כבר ביצע שירים משלו, אבל מה שתפס את הקהל במיוחד היה הקאבר העוצמתי שלו ל-Crying של רוי אורביסון. לדבריו של פרי, הוא הבין שמשהו בביצוע הזה מפעיל את היכולות התיאטרליות שלו ומשלב את האהבות המוזיקליות שלו ממחזות זמר ועד ללהקות פולק כמו Fleet Foxes ולאופרות רוק כמו "טומי" של The Who. השלב הבא היה להמציא את הפרסונה Tyler Ballgame, שהיא גם מחווה לשחקן הבייסבול האגדי, טד וויליאמס וגם בדיחה עצמית על אדם שהוא ההפך מאגדת ספורט - כזה שהעביר שנים על גבי שנים במרתף של אמא שלו.

סרטון מאחת ההופעות שלו תפס את האוזניים של המפיק ג'ונתן ראדו, שעבד עם אמנים כמו Foxygen, The Lemon Twigs, Whitney, Weyes Blood ועוד - כשהמשותף לכולם הוא החיבור המיוחד בין חדש לישן. אלבום הבכורה של טיילר בולגיים, For The First Time, Again, נמצא בדיוק בנקודת המפגש הזו בין הסאונד המודרני לנוסטלגי עם השפעות חזקות של רוי אורביסון, הארי נילסון, אלביס וניחוח של Soft Rock. בזמן העבודה על האלבום, המפיק ג'ונתן ראדו אתגר את בולגיים לכתוב את "השיר הכי גדול בעולם" - התוצאה הייתה הסינגל I Believe In Love - שיר מדבק וכייפי שנשמע כאילו הוא היה איתנו כאן תמיד, או לפחות משנות ה-70.