בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אבנר טואג ושי המבר - הים הזה

התנועה בין כניעה לבין ניסיון לאחוז בשליטה היא מוטיב שחוזר על עצמו באלבום החדש של אבנר טואג, ובמיוחד בדואט שלו ושל שי המבר - ״הים הזה״. האלבום ״אי אפשר לרצות את כולם״, אלבום הסולו השלישי שלו, עוסק בניסיונות להחזיק את החיים במקום – כאבא, בן זוג ומוזיקאי, ובקולות הפנימיים שמציפים בדרך ליעד הזה. ב"הים הזה" טואג פונה אל אחד הקולות באופן ישיר ונוקב בשמו: "אין לך שמות אחרים, חרדה". השיר בכלל לא נכתב כדואט. רק במהלך העבודה עליו, טואג הבין שהוא שומע בתוכו קול נוסף, של שותפה לסערה, ומצא אותו אצל שי המבר. על ההפקה שמתפתחת כמו סערת החרדה הוא חתום יחד עם עדי רותם, שותפה ותיקה של טואג, עוד מהימים שבהם ניגנו יחד ב-Pattie Boyds, בהם החלו לבנות את השפה המוזיקלית שלהם. המתח בשיר בין כניעה לבין הניסיון לשלוט בולט במיוחד כשמעמידים אותו מול שיר אחר באותו אלבום - "מי אני מה אני מה אני עושה פה", שם טואג חוזר שוב ושוב על המילים "לא מתכנן ליפול", בעוד שב"הים הזה" הוא כבר שר "מעכשיו אני נכנע". בשני השירים הוא מגיע כמעט לאותו מקום של אובדן שליטה, פעם דרך הניסיון להחזיק ופעם דרך ההחלטה לשחרר, ובאלבום שנקרא "אי אפשר לרצות את כולם", נדמה שטואג בודק שוב ושוב מה קורה כשהוא מפסיק לנסות.

עלמה גוב - הנפילה

לעלמה גוב יש את היכולת המבורכת להפוך דבר כואב ומייאש כמו מערכת יחסים שמתפרקת, לשירים מלאי תקווה והתפתחות אישית. להפוך את הנפילה לקפיצה חופשית. אם בתחילת דרכה היא עשתה את זה בביישנות, די מהר היא החליטה לגבש שפה מוזיקלית של אופטימיות חסרת תקנה ולא מתנצלת אל מול קשיי החיים. בסינגל השני לקראת אלבום הסולו הרביעי שלה היא ממשיכה את הקו של הסינגל שקדם לו - "בסיבוב", כששניהם מביאים טקסט שמרגיש כמו דף שנתלש מהיומן, או לחילופין שיחה עם חברה טובה על הניסיון לחזור לעצמך אחרי פרידה. בעוד שרוב היוצרים כנראה היו מלחינים מנגינה קודרת ועצובה למילים כמו: "הכוכבים שלי עזבו אני חסרת שליטה / בסוף הלילה הארוך הזה אולי אשמע את שירת הברבור / עכשיו זה ברור / זאת הנפילה". אבל גוב עושה משהו אחר. היא חיברה למילים האלה לחן מואר, שישר מעלה חיוך. יחד עם תמיר פיינגולד, איתו עבדה על רוב הקליפים שלה, היא מציירת עולם ילדי, תמים וחופשי גם בויזואליה המלווה את השיר. וכך נותר בעיקר להתרשם מהאופן שבו יוצרת צעירה יחסית מצליחה ליצור לעצמה טביעת אצבע מוגדרת, ובאותו הזמן להמשיך להתפתח ולדייק את האמירה והקול שלה - שהוא גם קולו של הקהל שמתבגר יחד איתה.

Alabama Shakes - I Feel Hope Coming

זה לקח רק 11 שנים וכמה אלבומי סולו, אבל Alabama Shakes סוף סוף הוציאו אלבום חדש. הם מעולם לא הודיעו רשמית על פירוק. אחרי שנים אינטנסיביות מאוד של סיבובי הופעות, לקראת סוף 2017 חברי הלהקה פשוט החליטו לעצור. חלקם התחילו להקים משפחות, והסולנית בריטני הווארד הייתה פשוט שחוקה. ״לא כל דבר חייב להיות מרוץ לפסגה״, היא אמרה מאוחר יותר והוסיפה - ״לא כל דבר חייב להיות דלי גדול שממלאים בכסף״. הווארד הוציאה מאז שני אלבומי סולו, והגיטריסט הית׳ פוג הוציא אלבום תחת השם Sun on Shade וכולם חיכו. כעת ההמתנה הסתיימה, ובשעה טובה הלהקה הוציאה לפני כמה ימים את ״I Must Be Dreaming״, אלבומה השלישי והראשון מאז ״Sound & Color״ מ־2015. הסינגל ״I Feel Hope Coming״ נכתב מתוך התובנה שהעולם נמצא בתקופה כאוטית ומקוטבת, אבל סולנית הלהקה בריטני הווארד אומרת שהדור הצעיר מצליח לראות מבעד לשקרים הפוליטיים, וזה מה שמחזיר לה את התקווה. מכאן, בישראל, האופטימיות הזו כלפי הדור האמריקאי הצעיר מורכבת יותר. אבל התקווה של הווארד אינה מבוססת על הסכמה פוליטית מלאה, אלא על עצם הנכונות להתעורר, להתאגד ולא לקבל את המציאות כנתון מובן מאליו. התוצאה הסופית בכל אופן, היא שיר מחאה שבחר להיות שיר נחמה. הגיטריסט הית׳ פוג סיפר שהוא נולד מתוך רגע שמח במיוחד של יצירה משותפת לאחר החיבור המחודש של הלהקה, ושמבחינתו הוא מגלם את כל מה שהוא אוהב בלידה מחדש של Alabama Shakes. זו אולי התקווה שהשיר נושא יותר מכל: לא רק האמונה שמשהו טוב עוד יכול להגיע, אלא התחושה שאחרי 11 שנים בנפרד, משהו שאהבת וחשבת שאולי נעלם - יכול פתאום לחזור לחיים.

Yard Act - You're Gonna Need A Little Music

משלב מוקדם בקריירה שלהם Yard Act הצליחו לזקוף הרבה אוזניים. חלק לא מבוטל מתשומת הלב הזו הגיעה בזכות אלטון ג'ון שהצטרף במפתיע לביצוע משותף לשיר 100% Endurance מאלבום הבכורה שלהם, הישג בלתי מבוטל לרביעייה צעירה מלידס שהתחנכה על ברכי הפוסט פאנק שלא תמיד מצליח לחצות את תחומי הממלכה הבריטית. כבר מאז אותה פריצה ב-2021 הם מיצבו את עצמם כאחד הקולות המובילים בסצינה הזו בעזרת טקסטים חברתיים ופוליטיים, ועם סאונד מלא בהומור, לכלוך, ורוח נעורים. אפשר היה לחשוב שעם פריצה כזו הלהקה תמשיך ליצור באותו כיוון. אבל מאז, בשני האלבומים האחרונים שלהם, Yard Act ממשיכים לנסות לפלס דרך משל עצמם. כזו שלא מסכימה להיסגר בשקט בתוך מגירת האלטרנטיב והפוסט פאנק. באלבום החדש הם לוקחים את החיפוש היצירתי הזה צעד קדימה, עם פוקוס מיוחד על הפסנתר, שמוביל לא מעט משירי האלבום וזוכה למקום של כבוד גם על העטיפה. שיר הנושא של האלבום - You're Gonna Need A Little Music, נפתח בריף פסנתר ממזרי וממגנט, שמכתיב את הגרוב שנבנה בהדרגה; אנרגיה באזורי הדיסקו-האוס, שמתמתחת על גבי ביט פשוט ואז נפתחת ומתפוצצת סביב הפזמון. המהלך המוזיקלי של השיר מבטא במידה רבה את הכיוון הנוכחי של הלהקה: פחות מקצבים חזרתיים וגיטרות בוערות, והרבה מרחב מלודי של התרוממות ותקווה. כשהכיוון הזה בלחן ובהפקה מגיע עם מונולוג רצף תודעה ספק-שירה-ספק-דקלום, שהוא אחד מסימני ההיכר של ההרכב ושל הסולן ג'יימס סמית', נוצר מתכון חדש על שם Yard Act: מוזיקת תקווה שלא מנסה לנקות את הקשיים והספקות, אלא בוחרת לשים אותם בערימה ולרקוד מעליה.