בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

איפה הילד - שלום עם עצמי

בשנת 2001, כשאיפה הילד התאחדו לכמה הופעות אחרי פירוק הלהקה, חמי רודנר כתב את ״שלום עם עצמי״, אסף שריג הלחין והלהקה אפילו הקליטה אותו. אלא שהם לא היו מרוצים מהתוצאה והשיר נשאר במגירה. יותר משני עשורים אחר כך, בקיץ 2023, שריג הציע לחזור אליו ולעשות תיקון. אייל אבן צור הצטרף כמפיק והשיר עבר שינויים קלים. ואז הגיע 7 באוקטובר. פתאום מילים שנכתבו ב-2001 נשמעו כאילו נכתבו בימים שאחרי: ״בחדשות קוראים שמות״ והשאלה שפותחת את השיר - "מה חשוב מי צודק", אם ״הצודקים כבר מתים״. אין כאן נבואה מסתורית, אלא עדות מטרידה לכך שהעולם סביבנו משתנה אבל לכיוון חד סטרי - כל מה שהיה בעבר פשוט מועצם. החלומות שלנו נותרו אותם חלומות, לא שלום עולמי ואפילו לא פתרון לאומי, אלא ניסיון להפסיק לפחות לרגע את הקרב שמתחולל בפנים. לצד הטקסט, בפעם הראשונה בתולדות איפה הילד, רודנר ושריג חולקים כאן את השירה באופן שווה. שני קולות של להקה שכבר עברה בעצמה פירוק, איחוד והתבגרות, חוזרים אל שיר ישן ומגלים שלא רק שהם מבינים אותו טוב יותר, גם אנחנו, למרבה הצער, מבינים אותו טוב יותר.

אמריקן יגאל - וואו

מה קורה כשצב, ארנב, שולחן פינג-פונג וגיבורי על אלטרנטיביים יוצאים למסע חלומי בחלל החיצון? במחשבה הראשונה עולה טריפ הזייתי, אבל מדובר בקליפ לסינגל החדש של ההרכב המסתורי "אמריקן יגאל" - הלהקה של דין בר, עדו כהן (מ-"חרדת ביצוע") ונויה קלע (מלהקת "אקסיות"). ב-2019, בין מסדרונות בצלאל בירושלים, לבין סצנת האינדי-רוק בתל אביב, החבורה הזו התגבשה להרכב וכשנה לאחר מכן הם כבר הוציאו אי.פי בכורה שעבר מפה לאוזן. הם הופיעו ברחבי הארץ ועם הזמן החלו להסתמן כתופעת קאלט ירושלמית-מקומית-צעירה, בעזרת סאונד פופ-רוק נושך וטקסטים כנים מדי. חמש שנים עברו, ההרכב האנושי השתנה ואמריקן יגאל עושים את דרכם לאלבום שני בדרך אחרת; הסאונד כבר לא אקוסטי ונוספו לו שכבות חדשות ועשירות. רק דבר אחד נשאר כמו שהיה: הכנות של השירים. דין בר, סולן הלהקה, סיפר ש-"וואו" נוצר כשהוא כתב שורות וזיהה שהשיר שהוא עובד עליו הולך להיות שיר מלא בירידות עצמיות וספקות. לדבריו: "תפסתי אותו בזמן והחלטתי שאעשה לו 'איפון', כמו בג'ודו. החלטתי להפוך אותו לשיר של 'לעוף על עצמך'". מכאן נולדה גם האריזה הגרפית והקליפ שנוצרו מאסוציאציות שעלו אצל חברי הלהקה מתוך הביט: עולמות הספורט ואנימה יפנית. כך נולד גם חיבור לא צפוי נוסף, לאומנית היפנית צ׳יהירו טזורו שמצאה את דרכה לקליפ והחליטה ליצור עם חברי הלהקה גרסה יפנית של השיר שצפויה לצאת בקרוב. בהחלט וואו.

מאורי נבו - יריתי באמריקה

בשנים האחרונות נהיה קשה יותר ויותר להביט בעיניים של הדור הצעיר בישראל. מוקפים באלימות מכל עבר, לנפשות האלה שעדיין סופגות את העולם מצטיירת תמונה כואבת מאוד של המציאות. אפשר להרגיש את זה בעוצמה גדולה באלבומו החדש והשני של הזמר והיוצר הצעיר מאורי נבו, ובעיקר בסינגל "יריתי באמריקה" (בהפקת רועי בן אורי). בין אם הוא נכתב בהשראת ספרה של תהילה חכימי בעל אותו השם ובין אם לא, נבו מצליח לסחוף אותנו פנימה אל תוך עולם הדימויים האישי שלו בלי בעיה. עולם מוזיקלי שמתהווה באופן כמעט קולנועי; גיטרות וסינתים איטיים, אפלוליים, שמזכירים סצנות מערבון צחיחות, ומחווים לא מעט לרגע ההוא בין שנות התשעים לאלפיים שבו האלקטרוניקה והטריפ-הופ פגשו ברוק ויצרו שפה חדשה. גם קולו המיוחד של נבו מפלח את הלב כאן. הוא מרגיש חשוף, ודורש רגע להתרגל אליו ולבגרות שבו, בעיקר כשנשבר בסי-פארט ועולה לגבהים שמזכירים בכי של ממש. ביתר האלבום, גם כששר על שברון לב ופרידה, או מצטט את קורין אלאל/אהוד מנור - ניכרת הרגישות שלו לדימויים ולמטען שהם נושאים ומסקרן לשמוע לאן ייקח אותה בהמשך. האקדח שמופיע במערכה הראשונה: "יריתי באמריקה / כחול אדום לבן" הוא השאלה הקיומית שנבו מבקש לשאול. הוא הקול הצעיר שמבין היטב את משמעותו של האקדח במערכה השלישית, כי נאלץ להתבגר מהר מדי.

Iceage - Star

מפאנק-רוק מרעיש עד למלודיות אמריקאיות של שנות השבעים, ובתוך מסע מוזיקלי שבו עוברים בין שוודיה למנצ'סטר ודרך מלבורן וניו יורק - אפשר להרגיש את הסיבוב הארוך שעשתה להקת Iceage, וגם את סגירת המעגל שלו, באלבום השישי והאחרון שלהם - For Love of Grace & the Hereafter. למרות כברת הדרך שעברו כלהקה - "עידן הקרח" עדיין לא פרצו מסצנת השוליים לקהל הרחב. הסיבה לכך היא נאמנות ותיקה לאסתטיקה מוזיקלית צורמת ולא מתחנפת שמלווה טקסטים עם נטייה קלה לאלימות. אבל גם הקשוחים ביותר מתבגרים, ובשנים האחרונות החליטו החברים לזנוח את הרעש לטובת מעט יותר רוך, הרמוניות ומילות אהבה. השינוי התחיל כבר ב-2021 עם אלבומם Seek Shelter שנתן רמזים לבאות, אך לא גירד את הפסגות שניתן למצוא באלבום החדש שמציב את Iceage לראשונה על רדאר הרוק העולמי הרחב. זה לא דבר נדיר שלהקות זזות מוזיקלית במהלך הקריירה, במיוחד בכזו שנפרשת על פני שנים ארוכות, אבל במקרה של Iceage המעבר לא מרגיש כמו נטישה של הסאונד הקודם - אלא כמו בניה של קומה חדשה מעליו. בסינגל המוביל מתוך האלבום החדש - השיר Star, אפשר לשמוע את ההשפעות המוזיקליות הפרועות של חברי הלהקה, לצד פזמון שימשיך להתנגן בראש כמו שיר פופ לפי הספר. בין גיטרת פיקסיז מעט צורמת לזיוף מכוון של הסולן אליאס רוננפלט - יש גם יופי מתקשר ופשוט של שירה ישנה. כך התמהיל שנוצר בין החדש והרך, לקשיחות הותיקה - נשמע כמו הצליל של להקה שמוצאת את מקומה בעולם.

Jessie Ware - No Consequences

ככל שאישה מתבגרת, העולם מצפה ממנה לרדוף אחרי נעוריה. החברה כמו מחזיקה שעון עצר במירוץ על היופי - ניתוחים פלסטיים משווקים היום כבר מגיל 20, כל שערה לבנה מוכרחה להיצבע, אסור לפרח הזה לנבול. באלבום האחרון שלה - Superbloom, ג'סי וור לא מוכנה לשתף פעולה עם כל זה. תקופת הפריחה שלה מגיעה בגיל 41, כשהיא יודעת טוב מאוד מי היא ומה הסאונד שלה. וכשמסתכלים על הדרך שעשתה מכתבת ספורט בעיתון The Jewish Chronicle ועד לסיבוב ההופעות הגדול ביותר שלה שמתחיל בימים אלה, אפשר להבין למה היא לא רואה צורך להמציא את עצמה מחדש באלבום הזה, אלא רק לפרוח יותר ויותר לתוך הזהות שמצאה. "בשירים האלה אני לא ג'סי שמורידה את הילדים בבית ספר ומכינה לחם מחמצת. לא. I'm A Fuc@ing Bad Bitch". אפשר להגיד שהאלבום שיצא ביוני האחרון הוא השלמת הטרילוגיה של אלבומיה האחרונים - כשוור נכנסת לדמות של מדונה או גרייס ג'ונס, ומרימה חגיגה עצמית לא מתנצלת של מיניות, חושניות, דאנס ודיסקו. הוא מלא בשירים עם נשמה של-70's, ביניהם גם Automatic שהתנגן אצלנו הקיץ. אבל אצל ג'סי וור כמו תמיד - חגיגות הנצחון הן לא תוצאה של מחיקת הקשיים בחיים - אלא של עמידה מולם; האלבום הזה נוצר דווקא בתקופה שבסביבתה של וור היו לא מעט מחלות ואובדנים, שגרמו לה להתקרב יותר לחברים ולמשפחה. ההתקרבות הזו נוכחת לאורך כל האלבום, כשאפילו אפשר לשמוע את הילדים של וור משתתפים בכמה מהרצועות. גם בשיר No Consequences, היא שיתפה פעולה עם חבר ותיק שלה מימי בית הספר - ג'ק פנייטו, שמלווה אותה מתחילת דרכה המוזיקלית ואליהם הצטרף טום מקפרלנד מלהקת Jungle. יחד הם יצרו את אחת הפנינים המרוממות באלבום. באופן הזה, פעם אחר פעם, וור מובילה אותנו בעולם האינטימי שלה ומזמינה אותנו למסיבה בתוכו. וגם הפעם, היא מצליחה לשחרר אותנו מכבלי השגרה מבלי להתעלם מקיומה.