כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
גיא אופנבך - זה לא אמיתי
מה אם העבר היה רק חלום? מה אם הוא בכלל לא אמיתי? השאלה הזו עוברת במוח של המוזיקאי החיפאי, גיא אופנבך, בזמן שהוא מסתובב בעיר שבה גדל ונזכר בדברים שהקיום שלהם נמצא רק בראשו. החל ממבנים שנהרסו ושכונות ששופצו, ועד לאנשים מהעבר וסיפורי אהבה מהנעורים והילדות. תחושת המרחק והתחושה שהעבר יכול להרגיש כאילו מעולם לא קרה, מחזירות אותו להקליט את אלבומו השני, בחדר שממוקם בחיפה לא רחוק מאותם הזכרונות. בשירים לעיתים אפשר להרגיש שזכרונות דווקא מקבלים עיבוד ציני, שקצת מפשט בצורה אירונית את הכל, אבל גיא נע ונד בין הגישה הזו לבין עיבוד יותר מחובר להוויה של התרפקות על נוסטלגיה, שבה הוא נוגע במוטיבים של אובדן, התבגרות בדידות וגעגוע. חיפה מלווה את כל זה, ובשכונה שבה הוא גר ברחוב הדר האלבום הוקלט במיקסר ארבעה ערוצים, עם קריצה או מחווה נוספת לז'אנר בכלל ולנציגו האגדי במחוזותינו צ'ארלי מגירה, שמורגשת גם במוזיקה שנעה בין פופ של שנות ה-50, לסרף רוק, ולכל רעשי הרקע שמגיעים מעולמות הלו-פיי, האמביינט והפוסט פאנק. שיר הנושא של האלבום "לא אמיתי" מתפקד כמו נושא דגל של כל מה שצוין למעלה, כיאה לשיר ששמו הוא שיר הפרויקט, ובין סיפור אהבה אירוני גובל בקומדיה עתיקה, שוררת באוויר תהייה חוזרת באלבום, האם התנהגותה של האהובה היא לא אמיתית? האם הכל קיים רק בראש שלו?
Starlit Lane - Tear
יש משהו כמעט בלתי נתפס במחשבה שאדם יכול למות, אבל גלי הקול שיצר בחייו ימשיכו להתקיים אחריו. עבור המוזיקאי הישראלי הצעיר לני רוס, הרעיון הזה הוא חלק מהקסם של הקלטה אנלוגית: האפשרות לשמר רגע שבו אנשים ניגנו יחד, לא רק כמידע דיגיטלי, אלא כעקבות פיזיים, של אנשים שפעם היו כאן, על סרט מגנטי. רוס והלהקה שלו Starlit Lane יצאו למסע בעקבות האזנה לתקליטים ישנים וצלילה למחקר על שיטות ההקלטה של הביטלס, במיוחד בתקופת Revolver. הם רצו לגלות מה קורה כשמוותרים על קיצורי הדרך של הטכנולוגיה המודרנית וחוזרים לעבוד עם "החומר" עצמו. יחד עם אורי ורטהיים, מפיק מוזיקלי (התפוחים, The Angelcy), טכנאי מיקסים מדופלם, דיג'יי ואספן מוזיקה ישראלי שמכונה בצדק "מיקסמונסטר", הם יצאו להקליט פרויקט אנלוגי בשם Sinking Blinking. אחד השירים שנכללו בפרויקט היה Tear שהוקלט ויצא בשנת 2025 בגרסה ביתית דיגיטלית. באולפן, בין סרטי ההקלטה והמכשירים הישנים, רוס למד לראשונה בחייו לנגן על אורגן האמונד אמיתי. כעבור שתי דקות כבר הקליט את התפקיד שנשמע ב־Tear. בהמשך, המיקסים נעשו בזמן אמת, כשכל שינוי בעוצמה וכל כניסה של אפקט דרשו פעולה פיזית של אדם. משם הגיעו הסלילים עד לאולפני אבי רואד בלונדון, שם נחתך התקליט ישירות מסרטי ההקלטה. בשיר עצמו מתוארת דמות שכמעט איבדה את כל מה שהיה לה, אבל דמעה אחת בעינה ממשיכה להעיד על היכולת שלה להרגיש. אולי זה מה שקושר את השיר לתהליך שבו נוצר מחדש: הרצון לא לאבד את המגע האנושי, לשמר משהו חי בתוך העולם שממשיך להתקדם, גם כשהרגע עצמו כבר חלף.
Noah Kahan - The Great Divide
שלוש שנים אחרי שהפך לאחד השמות הבולטים בגל החדש של הפולק האמריקאי, נואה קהאן חוזר עם The Great Divide, שיר שהמעריצים שלו חיכו כמעט שנתיים לצאתו, מאז שהחל לבצע אותו בהופעות. השיר גם העניק את שמו לאלבומו הרביעי, שיצא באפריל האחרון אחרי ההצלחה העצומה של Stick Season. הפעם קהאן מנסה להבין מה קורה אחרי שמצליחים לעזוב את המקום שבו גדלת, ומה המחיר הרגשי של ההצלחה הזאת. את האלבום הפיקו גייב סיימון וארון דסנר, חבר להקת דה נשיונל, שעבד גם עם טיילור סוויפט ובון איבר. יחד הם העניקו לפולק האינטימי של קהאן צליל עשיר ורחב יותר, שנע בין אינדי-פולק לרוק אצטדיונים אמריקאי. The Great Divide עוסק בחברות שהתרחקה, באשמה ובחרטה, ובעיקר בהבנה המאוחרת שלא תמיד הכרנו באמת את האנשים שהיו הכי קרובים אלינו. בניגוד לשירי פרידה רומנטיים, קהאן מתאר כאן אבל על חברות, על אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מחיינו והפכו עם השנים לזרים. החוויה האישית הזאת הפכה לשיר שנגע בקהל עצום, וגם להצלחה מסחרית יוצאת דופן: השיר הגיע למקום השישי במצעד הבילבורד האמריקאי, והאלבום נכנס היישר למקום הראשון במצעד האלבומים. אבל מעבר למספרים, השיר מסמן גם התבגרות בכתיבה של קהאן - אם ב-Stick Season הוא שר על הכאב של מי שרוצה לברוח מהמקום שבו גדל, הפעם הוא מנסה להבין גם את הכאב של האנשים שהשאיר מאחור. זה שיר על הפער שבין להכיר מישהו במשך שנים לבין להבין אותו באמת, ועל היכולת לאחל לאדם שפעם אהבנו חיים טובים, גם אם אנחנו כבר לא חלק מחייו.
Love Spells - Don't Touch
לא ברור איזה כישוף אהבה הטיל סיר טייגן קאיון האריס, אבל כנראה זה אחד חזק. רק בן עשרים ואחת עם קול מבלבל מגדרית וסטייל מבלבל תקופתית, האמן שקורא לעצמו Love Spells הוא רומנטיקן חסר תקנה, מכושף מהחייים ומאנשים, ששם את הלב על השולחן באלבום הבכורה שלו - Love is the Law. הוא מאמין שאהבה היא הכל, ומחפש אותה בכל מקום. יליד יוסטון, טקסס, האריס עבר ילדות לא פשוטה, וברח אל ספרי פנטזיה לנוער. עם ת"ז מזוייפת הוא היה מתגנב למועדון בשם Numbers עם אותו צוות שנשאר משנות ה-70, שם התאהב ברחבה וגם בניו ווייב. אפילו בתקופות שגר ברחובות הוא לא ויתר על החלום והמשיך לחצוב את דרכו בעולם המוזיקה, עד שפגש את קווין אבסטרקט (לשעבר סולן להקת ברוקהמפטון), מודל לחיקוי שהפך שותף ליצירה שלו. האריס לקח חלק ביותר מחצי מהשירים באלבום האחרון של אבסטרקט, עבד גם עם דומיניק פייק ופתח את סיבוב ההופעות האחרון של סוקי ווטרהאוס. נשמע שהוא מוצא מקום בטוח במקום שבו תמיד היה. המוזיקה שלו שופעת אמריקנה, מפוחית ופדאל סטיל גיטר, שואבת השראה מהסקאלה שבין פרינס למזי סטאר, מקליפים של מייקל ג'קסון, ומסרטים כמו "פוטלוס" ו-"ריקוד מושחת". כישופי האהבה של האריס הם מה שהיה קורה אם Cigarettes After Sex היו מתמסרים קצת יותר לשורשים הטקסניים שלהם, מה רע באיזה כובע קאובוי פעם ב…
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
