בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

נינט טייב – מה יהיה איתך

בשביל מי שחלק ניכר מההתפתחות המוזיקלית שלה קרה תחת אור הזרקורים התזזיתי, משמח לראות את נינט לוקחת את הזמן שלה. כבר מפברואר 2022 שמענו ממנה על אלבום חדש שבדרך, ולאט לאט הופיעו סינגלים אחד אחרי השני. השיר החדש והשישי לקראת האלבום, "מה יהיה איתך", עוסק בשאלה נצחית ואוניברסלית : "מהו בית. והאם בית זה באמת ארבעה קירות וגג, או שמא מקום שצריך למצוא בתוכנו בכל פעם מחדש". אחרי לא מעט גלגולים, עבודה בארץ ובניכר, והתנסויות בעולמות מוזיקליים שונים - נדמה שנינט הצליחה לפצח את התשובה המתעתעת לשאלה הזו. מצד אחד כפי שהשיר מספר, האדם, בעיקר אם הוא אמן, לנצח יהיה בחיפוש אחר הבית שלו. מהצד השני, הסאונד של השיר, עם הדיסטורשן הבועט והמלא בגלאם, מספר סיפור אחר: לפחות מוזיקלית - נינט כבר הגיעה הביתה

טדי נגוסה, תומר יוסף ואיתמר ציגלר – 2020

באופן אירוני, הסיפור הזה מתחיל דווקא ב-2019. באינדינגב של אותה שנה תומר יוסף ראה את טדי נגוסה בהופעה ולא יכול היה להישאר אדיש, אז הוא החליט ליצור איתו קשר. הרגע הזה בדיעבד שינה את גורלו המקצועי של נגוסה והוביל לרומן מוזיקלי משולש בין יוסף, נגוסה, והמפיק איתמר ציגלר. התוצאה הייתה האלבום "זה בדם שלי", שהוכתר לא פעם כאחד מאלבומי ההיפ הופ הבולטים של השנים האחרונות. אבל כמו בכל סיפור טוב, זה לא אותו הדבר בלי קצת דרמה. כמו כולנו, גם שלישיית המוזיקאים לא צפתה את מה שחיכה לה באחת השנים הכאוטיות שידע העולם – 2020. בשיר החדש החבורה מביאה מעין קפסולת זמן של ימי המגפה - כזו שכוללת גם את הפילוג וחוסר היציבות שליוו אותנו אז ונשארו איתנו עד היום, וגם אנרגיה אחרת, שמאפיינת את הנפשות הפועלות: החיפוש של חופש בתוך הכאוס ושל פיוס בתוך הסכסוכים. בעזרת לחן והפקה משחררים ומדבקים, הם מוכיחים שהם כנראה השילוב המוזיקלי היחיד שיכול לגרום לנו לחשוב על שנת 2020 ולחייך. נגוסה טען בראיון שזה "הטופ של הדברים שעשיתי עד היום. איתמר ותומר התעלו על עצמם". כבר מהשניות הראשונות של האזנה לשיר, קשה שלא להסכים איתו.

Lil Yachty – the Black Seminole

ברלין של לו ריד, קיד איי של רדיוהד ואלבום ה-808 ושברון הלב של קנייה ווסט - ההיסטוריה של המוזיקה מלאה באלבומים שמהווים פנייה סגנונית חדה בקריירה של האמנים שיצרו אותם. אלבומים שמסמנים שינוי כיוון מוזיקלי קיצוני, כזה שהפתיע את המעריצים והקהל, לעיתים אף עורר בוז כעס, ולרוב קטף שבחים ותהילה רק בחלוף הזמן. בשנים האחרונות התופעה הזו זכתה לשם Departure Album, אלבום שממריא ועוזב קרקע בטוחה כדי לטוס ולגלות מחוזות חדשים.

זהו בדיוק המקרה של Let's Start Here, אלבומו החדש והחמישי של ליל יאכטי. עד שהגיע לגיל 25,הספיק הראפר מג'ורג'יה להנחית 4 אלבומי אולפן, 3 מיקסטייפים, 11 אי.פיז ומיליון שיתופי פעולה מצליחים, כפי שנהוג בהיפ הופ. הוא גם הספיק להיעצר ולהשתחרר בערבות, לככב בסרטים ולספק ציטוטים שערורייתיים וחסרי כבוד כלפי קולגות. גם זה כפי שנהוג בהיפ הופ. יותר מכל, מאז שהתגלה בסאונדקלאוד ב-2017, הספיק ליל יאכטי להפוך לאחד מהקולות הבולטים והמייצגים של המאמבל ראפ. ז'אנר שנחשב לילדותי ולא איכותי גם בקרב חובבי היפ-הופ רבים. לכן כנראה, נראית הבחירה המוזיקלית החדשה של יאכטי כנועזת הרבה יותר מאשר אם הייתה מגיעה למשל מאמן מוערך וחדשני כמו קנדריק לאמאר. עכשיו, גם יאכטי רוצה להיות במועדון הזה. לא במקרה, כותרת האלבום מבקשת מהמאזינים למחוק את הציפיות שלהם מהאמן, ולהתחיל מחדש כאן. זה אלבום שלא נשמע כמו שום דבר שיאכטי הקליט קודם לכן, וגם לא כמו שום דבר ששמענו לפניו בהיפ הופ בכלל. במהלכו, פונה הראפר לטריטוריות מוזיקליות מפתיעות, שמתרחקות מהרפרטואר השגור של הרפרנסים בסצנות המוזיקה השחורה העכשווית ומתקרבות לאזורים רוקיסטיים, פסיכדליים ופרוגרסיביים. כן, כמו אלו שמושמעים רבות אצלנו בכאן 88. הוא לא הראפר הראשון שהולך לשם. M.I.A כבר סימפלה את הקלאש בלהיט הענק שלה וקנייה ווסט הכניס את האדם הסכיזואידי של קינג קרימזון לתוך שיר ראפ על שגעון גדלות, אבל נדמה שליל יאכטי לוקח את זה צעד אחד קדימה. ההשפעות שלו ברורות. זהו אלבום שקרוב יותר מוזיקלית לפינק פלויד או לטיים אימפלה מאשר לד"ר דרה או לנאס. אלבום היפ-הופ שכמעט ואין בו ראפ. כזה שנוטש את הבס הנמוך וההיי-האט הצפוף והמזוהה של הטראפ לטובת סינתיסייזרים, גיטרות חשמליות ונגינת תופים חיה. בין שבעת מפיקיו, ניתן למצוא אנשי אינדי מוערכים וגם את בסיסט הלהקה הניו-זילנדית Unknown Mortal Orchestra, ששותף גם בכתיבת כמה מהשירים באלבום. ביניהם, מתבלט ותופס את האוזן קטע הפתיחה, the BLACK seminole, אפוס דרמטי ומרהיב באורך של כמעט 7 דקות, שמתהדר במהלך בס (אמיתי) ועסיסי ובסולו גיטרה אה-לה דיוויד גילמור. תשכחו מהגדרות, תתעלמו מקישורים תרבותיים ותבטלו את הז'אנרים - אפשר להתחיל מחדש כאן.

Vulfpeck & Theo Katzman – All That's Left of Me Is You

זו לא בושה להודות בזה: ממעבר החצייה הקרוב לבית ועד ללהקה שלנו מהתיכון - החיים של כולנו מתקיימים לעתים בצלם של הביטלס. הגדולה האמיתית והבלתי נתפסת של הרביעייה היא בכך שכמעט שישים שנה מאז אלבומי המופת שלהם, מוזיקאים ומוזיקאיות עדיין רוצים להישמע כמותם, וכשהם מצליחים - זה עדיין מרגש ומרענן. וולפק, רביעיית מוזיקאים ממישיגן ותופעה מוזיקלית בפני עצמם, בסך הכל, כמו כולנו, רצו להישמע כמו הביטלס. בשיר החדש All That's Left For Me Is You, שר חבר ההרכב ת'או קצמן בעדינות קסומה, במחווה מודעת לפול מקרטני. שיר אהבה מתוק ופשוט, במובן הכי טוב של המילה. השיר יצא כסינגל רגע לפני אלבומם החדש Scvitz, ששוחרר בסוף השנה שחלפה, ומצליח לגרום לנו להתגעגע לסיקסטיז אבל גם לשמוח (לפחות מוזיקלית) בחלקנו.