בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

הדג נחש - עיר האלוהים

יש מוזיקאים שבמשך שנים מנסים לעבד בשירים שונים סיפור של אהבה ראשונה ואבודה. יש כאלה שחוזרים פעם אחר פעם לילדות ולקשר עם ההורים. ויש מוזיקאים שבכל השירים שלהם אפשר להרגיש את העיר שממנה הם הגיעו. נדמה שמאז תחילת העבודה שלהם יחד בשנת 1996, ועם כל השינויים שהם עברו עם השנים, דבר אחד אף פעם לא נעדר מהיצירה של הדג נחש: היכולת שלהם לנסח צליל ירושלמי. אחרי "ג'רוזלם", "להתחלק בעיר" וכמובן - "הנה אני בא", הרכב ההיפ הופ שהפך כבר לקלאסיקה ישראלית, החליט לשחק עם קלאסיקה מסוג אחר בשיר החדש - "עיר האלוהים". ב-1967, טרום מלחמת ששת הימים, נעמי שמר ניגשה בחרדת קודש לכתוב שיר לכבוד העיר שטרם חוברה לה יחדיו. המילים "ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל אור" נצרבו בקאנון הישראלי, ונוגנו ברדיו גם כמה שבועות לאחר מכן, עמוק לתוך המלחמה שפרצה. באותה מלחמה, חיל מילואים בשם מאיר אריאל, שמע את השורות מתנגנות מהרדיו כשחזר מהקרב, עם קסדה מחוררת וחברים שנפלו. כך נולדה הגרסה שלו לשיר: "ירושלים של ברזל, ושל עופרת ושל שחור". בשנים שעברו מאז, ירושלים ממשיכה להיות בשביל רבים שני הדברים האלה במקביל. ואם יש מי שמסוגלים להבין את המורכבות הזו, אלה הדג נחש. בשיר החדש הזהב והאור פינו את מקומם לטובת: "ירושלים של נחושת של קודש ובושת, של עומק ועומס טינופת ונופת ותופת סחרחורת של עושר ועולב ואופל וכותל ואומץ". רק מי שאוהב את ירושלים ככה, יכול לתאר אותה ככה. או כמו ששורה אחרת בשיר מסבירה: "מי שלא בפנים, אף פעם לא יבין".

אקו ותומר כץ – So Good So Bad

העונה הראשונה של הסדרה "המפקדת" קבעה רף ציפיות גבוה מאוד. העונה השניה בהתאם, יצרה שיח ומחלוקת, והפכה לאחד ממוקדי הדיבור המשמעותיים בטלוויזיה הישראלית בשנה החולפת. אבל על דבר אחד גם המרוצים וגם המאוכזבים הסכימו פה אחד - הפסקול של העונה היה הצלחה מסחררת. גם הפעם המוזיקה המקורית לסדרה הופקדה בידי אקו ותומר כץ (D-Fine Us). אם שירים מתוך פסקול העונה הראשונה כבר נכנסו לפנתיאון עם דוגמאות כמו "עיניים אלי" ו-Oh My Life, כעת מגיע תורם של שירים כמו So Good So Bad, שמביא גוון קצת אחר של אקו ונותן הרבה יותר מקום ליכולות השירה המרשימות של הראפרית.

Inhaler - Love Will Get You There

לרבים מאיתנו זה ישמע כמו פסגה חדשה של "צרות של עשירים", אבל להיות הבן של - זה לא עניין פשוט. בטח לא כשאתה מוזיקאי צעיר שהוא גם במקרה הבן של אחד מכוכבי הרוק הגדולים ביותר בעולם. אלייז'ה יוסון, הבן של בונו ומנהיג להקת אינהיילר, יודע טוב מאוד מה הציפיות של העולם ממנו. והדרך שבה הוא בוחר להתמודד עם המשא של אילן היוחסין היא פשוטה מאוד: "בשבילי בונו הוא רק אבא." הוא הצהיר בראיונות עבר. האם צלו של האב הוא יותר נטל או יותר מקדם הצלחה? נדמה שעל השאלה הזו כבר ענה האלבום הראשון של הלהקה, שהגיע למקום הראשון במצעדים הרשמיים בבריטניה ואירלנד והפך לאלבום הבכורה הנמכר ביותר של להקה בבריטניה בויניל במאה הנוכחית. אבל זו תהיה טעות להניח שכל זה קרה רק בזכות הייחוס. לטענת יוסון, המוזיקה של אינהיילר שונה בתכלית (באופן אולי מופגן) מהמוזיקה של U2, למרות שניתן לאבחן בקלות קו דימיון מרכזי: חוסר פחד מוחלט משירים עצומים וסוחפים, כאלה שמכוונים לאיצטדיונים לא פחות משהם מכוונים לרמקולים באוטו. כעת, כשהאלבום השני בדרך, סל הציפיות מההרכב נשען לא רק על השורשים המשפחתיים, אלא גם על הצלחת האלבום הראשון. אם נסתמך על הסינגל החדש - Love Will Get You There, אינהיילר בועטים בכל הציפיות ועושים רק מה שהם רוצים. בשיר אחד פשוט שמנקז לתוכו את תמצית הנעורים והאופטימיות, הם ממשיכים את הקו הנוסטלגי אך הרענן שמלווה אותם מההתחלה. עם פזמון קליט וריפי גיטרה מרשימים, אינהיילר כנראה צודקים כשהם אומרים שהאלבום החדש מגיע ממקום בוגר ומנוסה יותר. רק מהמקום הזה יכל להגיע שיר כל כך בטוח בעצמו, בפשטות ובישירות שלו. כזו שמאפיינת את ההמנונים הגדולים של עוד איזו להקה, נו, לא חשוב שמות.

Say She She – Prism

להרכבים טובים נוטים להיות סיפורי היכרות ראשונה טובים. יעידו על כך הפיקסיז והפט שופ בויז, בין השאר. זהו גם המקרה של Say She She. פיה מאליק וסברינה קאנינגהאם, שתיים מתוך שלוש סולניות בשביעייה הזו, התגוררו באותו הבניין בברוקלין ונאלצו לשמוע אחת את השנייה מתאמנות בזמרה בקולי קולות דרך הקירות הדקים. כאשר קאנינגהאם עלתה לנזוף במאליק על השעה המאוחרת שבה היא שרה, ניצת הקשר שיהפוך תוך זמן קצר לאחד ההרכבים המבטיחים (והמקיימים) של התקופה. את השם להרכב, בחרו הסולניות והכותבות בו כמחווה מתחכמת ללהיט הגדול של נייל רוג'רס ולהקתו Chic (נסו לקרוא אותו במבטא צרפתי כפזמון של La Freak ותבינו). אבל Say She She הן יותר מלהקה עם שם מגניב וסיפור היכרות ניו יורקי טיפוסי . אלבום הבכורה שלהן, Prism, הוא ממתק גרובי ממכר, ללא תוספת סוכר עודף. כזה שנשמע מענג ונעים לאוזן אך יחד עם זאת מאתגר ומעניין אותה בהרמוניות מופלאות, תיפוף גא'זיסטי מרהיב ואפילו תפקידי חליל מפתיעים מדי פעם. שיר הנושא ממנו, "פריזמה", הוא פנינה מוזיקלית מוארת וחולמנית, מלאה בסינת'ים שתרצו לטבול בהם להתרעננות ומובלת בידי ליין בס ששום אגן לא יסרב לו. לצד הלחן האפקטיבי וההגשה החלקלקה וחסרת המאמץ של הטריו הנשי שמוביל את ההרכב, מתקבל שיר שבכוחו לסובב כל כדור דיסקו בעולם.