בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אלון עדר, כהן ואריאל זילבר - הנשמה הכי נצחית שלי

אלון עדר עושה ראפ? כהן מצטרף עם וורס משלו? אריאל זילבר קופץ לבית ופזמון? בשיר החדש "הנשמה הנצחית שלי", שורת התרחישים הבלתי צפויים האלה הופכת למציאות. שיתופי פעולה מבטיחים כאלה הם לעתים מתכון לכישלון חרוץ, אך במקרה של נבחרת החלומות שהורכבה פה, הכול מתחבר ליצירה אחת שלמה ומגובשת, שהשלם בה מנצל בצורה מרשימה את האיכויות של סך חלקיו. לכל אמן יש מקום שווה בפאזל הזה שהרכיבו עדר, כהן וזילבר יחד עם המפיק מתן אגוזי. כבר בפתיחה אפשר לשמוע איך כל אלמנט ייחודי של כל אחד מהאמנים נכנס לפעולה; מהביט השבור שנוכח לא פעם בהפקות של מיכאל כהן, הפסנתר הקופצני של זילבר והמלודיה האלון עדרית האופיינית. את המסר הפילוסופי-קיומי של השיר, שניכר כבר מהכותרת, כל אחד מספר בדרך שלו. בשני החלקים הראשונים של השיר, כהן ואלון עדר, כל אחד בתורו, מהרהרים בקיום היומיומי תוך חיפוש אחר משמעות גדולה יותר. בחלק האחרון של השיר מחכה בסבלנות זילבר, שבשנים האחרונות חוזר לאור הזרקורים עם הופעות שמשלבות בין שיריו הישנים, לבין שירים חדשים שעוסקים בדת ואמונה. נדמה שעדר, כהן ואגוזי הצליחו להוציא ממנו כאן את המיטב - מצד אחד הוא מקבל את הבמה לשיר טקסט שהוא מרגיש איתו בנוח, מהצד השני הוא מתפרץ בשירה גדולה בסגנון שאופייני רק לו, ומזכיר לכולם שלא לשווא הוא אחד הקולות המזוהים והאהובים בפנתיאון הישראלי.

אסא רביב ותום מאירה ארמוני – בדרך אל הים

בסוף שנות ה-80, אחרי אלבום שלישי שלא המריא ומצוקת הכנסה בהעדר הופעות, להקת משינה הייתה על סף פירוק. יעקב גלעד נקרא לסייע ביצירת מופע חדש והפקת אלבום אוסף שכלל מספר שירים חדשים וביניהם "בדרך אל הים". השפעות של סקא, גרייס ג'ונס ו-New Wave מוזגו יחד לכדי שיר על בדידות, שיגעון, אהבה, דת ותחבורה ציבורית. להיט נולד, האוסף הזה עשה היסטוריה, ומשינה עמדו שוב על הרגליים. יותר מ-30 שנה קדימה ו-"בדרך אל הים" מוצא דרכו בגרסה חדשה ומעולה של אסא רביב (מונטיפיורי) ותום מאירה ארמוני, לסרט חדש אודות בדידות, שיגעון, אהבה, דת ופריפריה. "יותר ממה שמגיע לי", סרטו החדש של פיני טבגר, עוסק בתמרה (אנה דוברוביצקי), עולה חדשה מאוקראינה ואם יחידנית לפנחס (מיכה פרודובסקי) שמתקרב לגיל המצוות ורוצה להיות כמו כל שאר ילדי השכונה שמתחילים ללמוד לקראת העלייה לתורה. כששמעון ,השכן החב"דניק בכיכובו של יעקב זדה, מציע ללמד את פנחס מבול של קונפליקטים וסתירות ("קצת" כמו הסיפור של החברה הישראלית בימינו), פורץ ומוביל את הסרט. "בדרך אל הים" יושב כמו כפפה על הסיפור ובזכות העיבוד החדש של מאירה ורביב השיר נולד מחדש בגרסה שלא מתרחקת מהמקור אבל גם לא נאמנה לו. השפעות הסקא הוחלפו בעיבוד שמזכיר שיר אחר של משינה, הקצב, האפלה והסכנה של "ברחובות שלנו" שופכים אור חדש על הים.

boygenius – Cool About It

מי שיצפה באחד מהסרטונים שהעלה לאחרונה לרשת מגזין פיצ'פורק עם חברות ההרכב בויג'ינייס, יוכל לחשוב בטעות שמדובר בשלישיית פופ מתקתקה ועליזה. אלא שההולסומיות שנשקפת מהם, הקלילות והצחוק המתפרץ ובעיקר האהבה והחברות הנוכחות כל כך בין שלוש המוזיקאיות האלו - עומדות כולן במרחק רב, ואולי אפילו בסתירה, לשירים שהן כותבות ומבצעות. שירים שעוסקים במרדף לעבר ומפני אינטימיות, בדיכאון ואכזבות יומיומית ובלב שבור. ברכות ובזעם, בפריטה אקוסטית ובדיסטורשן, ובטקסטים כואבים ומאוד אישיים, התבססו פיבי ברידג'רס, לוסי דייקיס וג'וליאן בייקר כיוצרות מרתקות ומצליחות בפני עצמן. ב-2018 הן שילבו כוחות לראשונה לאי.פי תחת השם הבלתי ניתן לתרגום Boygenius, חיבור מילים עוקצני כלפי גברים עם יותר מדי ביטחון. לאחרונה, חמש שנים וכמה אלבומי סולו מאז אותו אי.פי מבטיח, הן הוציאו יחד אלבום מלא העונה לשם הרב משמעי the record. אחד משיאי האלבום (אם להתחכם על כותרתו המתחכמת גם כך), הוא השיר Cool About It. בפריטת בנג'ו, הרמוניות קוליות ולחן שמצטט את The Boxer של סיימון וגרפונקל, מגישות בויג'ינייס קינה חרישית על קשר שדעך וכעת שני הצדדים נדרשים לעטות שריון ולהעמיד פנים שהם לגמרי בסדר. באבחנות קיומיות חדות ובכתיבה שנעה בין הקונקרטי והאפיזודיאלי ("נפגשנו בדייב בר ולעגנו לקאובויז עם הקעקועים על הצוואר") אל הרגשי והמהותי ("אני שואלת איך אתה מרגיש ומאפשרת לך לשקר לגבי זה") מביטות שלוש היוצרות באזורים הכמוסים ביותר של מערכות היחסים שלהן. הן מגרדות טאבואים ומבקשות לחשוף את הפתטיות והעליבות של הנפש המאוהבת או הפגועה. זה אכזרי, זה כן וזה יפה מאוד.

Jessie Ware - Begin Again

כבר מראשית דרכו הדיסקו היה ז'אנר שצמח מתוך תחושת דיכוי. במועדונים של ניו יורק, באמצע הלילה, התקבצו הקווירים והאפרו אמריקאים שחיפשו נתיב בריחה מהאיום על הזכויות שלהם ומהטינופת שזרמה ברחובות העיר. החיפוש אחר מקומות שבהם אפשר להסיר מגננות ולהנות מתחושת חופש רגעית, הוביל רבים למצוא מפלט במקצבים שרקח ג'ורג'יו מורודר. כשבשורת החופש הזו התחילה להתפשט בעולם לצלילי הרכבים כמו שיק וסיסטר סלדג' - היא הדביקה באופטימיות המשחררת שלה גם את מי שיצרו את הפסקולים הדיסטופים ביותר של התקופה, כמו דיוויד בואי וחברי ג'וי דיוויז'ן לשעבר. ההיסטוריה השטוחה מספרת סיפור חד משמעי: הדיסקו זכה להצלחה מטאורית לאורך שנות ה-70, עד לאותו לילה ב- 1979 בו נשרפו תקליטי דיסקו באצטדיון בייסבול בשיקגו לקול תרועות הקהל והז'אנר הפך באחת לנלעג ומוקצה בעיניי רבים. אבל ההיסטוריה התת קרקעית מספרת סיפור אחר. על ז'אנר שהמשיך לפעפע אט אט לתוך כל אזורי המוזיקה, חווה תחייה אחר תחייה, ועם השנים הוכיח שהגרעין המרכזי שלו - זה שנותן פתח לשחרור תחושות הדיכוי, ובריחה לעולם מלא בחופש - הוא פתרון על זמני לבעיות תמידיות. כך לעתים נדמה שככל שהגלים מתחזקים - החזקים פונים לדיסקו. גם בשנים האחרונות, בין מגפות למלחמות, מוזיקאים רבים מצאו את עצמם בורחים לאסתטיקה ההיא מהסבנטיז. במקרים נדירים, היצירה מתרוממת מעל הגימיק האסתטי. במקרים נדירים אף יותר, היא יורדת לשורש העניין. זה המקרה של ג'סי וור. כבר באלבום הקודם שלה - ?What's Your Pleasure וור מצאה לעצמה בית במעמקי הצלילים מהצד החם של הסבנטיז. האלבום, שזכה לאהבה מהמבקרים ומהקהל, היה תפנית ברורה בקריירה של מי שהתפרסמה בעזרת להיט הפופ הסולידי Wildest Moments. וור העידה שבמשך שנים היא הניחה שאנשים אחרים יודעים טוב יותר ממנה מה נכון לה מקצועית, ונתנה להם להוביל את כיוון הקריירה שלה. אבל בשלב מסוים היא מיצתה את עמדת המובלת, ובחרה להוביל בעצמה. את הביטחון העצמי, החופש והשליטה החדשים הללו - אפשר היה להרגיש בכל צליל שבקע מהאלבום הקודם, שהפך לפסקול האסקפיזם האולטימטיבי של רבים בימי המגפה והסגרים. בניגוד לחלק מהציפיות - באלבום החדש שלה - !That! Feels Good לא רק שהיא לא נוטשת את הז'אנר, היא בחרה להעמיק בו עוד. כיוון שהחיבור בין וור לדיסקו לא צמח מתוך הטרנדיות, אלא מתוך הזדהות רעיונית מלאה, נדמה שהפעם היא לא רק שוחה בסביבות המוגנות של להיטי הדיסקו העולמי, אלא מלווה אותנו לתוך אותם מועדוני לופט של הז'אנר בראשית הדרך, על חגיגת ההדוניזם הביסקסואלית והבועטת שליוותה אותם. בדיוק באותו אופן שבו דונה סאמר ערבבה בין האקסטזה על רחבת הריקודים לבין חופש מיני מוחלט, האלבום החדש של וור מלא באותה אנרגיה מינית מתפרצת שמובילה את התנועה גם על רחבת הריקודים וגם בחדר המיטות. מלווה במפיקים סטיוארט פרייס (שעבד גם על להיטי רחבות של מדונה) וג'יימס פורד (מסימיאן מובייל דיסקו), וכשלצידה שמונת הנגנים של הרכב האפרוביט KOKOROKO, הורכב צוות שלם של יוצרים עם אהבה אדירה לא רק ליסודות הטכניים של המוזיקה הזו, אלא גם לרגע הזה שבו שיר מתרומם מעל החדר ומציף את האוויר בתחושה מהבילה של אופוריה. רגעים כאלה זורמים ושוטפים את הגוף לאורך כל האלבום, ובין היתר לאורך הסינגל השלישי מתוכו - Begin Again. שיר שמזקק לתוכו ביודעין גם מסע של ז'אנר, וגם מסע של מוזיקאית אחת שמבקשת להניח בצד את נסיבות המציאות ואת השגרה החונקת, ולרגע אחד לחוות אהבה בצורה הטהורה ביותר שלה. לשכוח את מי שהיא הייתה - ולהתחיל מחדש. כל מי שמחפש לעצמו רגעים טהורים של תקווה, גם בנסיבות הקשות ביותר, יצליח למצוא אותם אצל ג'סי וור.