בחירות העורכים

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אהוד בנאי – איש הצל

על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, בשביל הזה שמתחיל כאן, בנחל ראש-פינה, ממשיך לאקליפטוס השורק ברוח של פרדס חנה-כרכור, עובר ב5 בבוקר בעזה ובמרכז קליטה בטבריה, עוצר ברחוב האגס 1, מעיר את פלורנטין ומגיע עד ברוקלין: הכתיבה של אהוד בנאי נמצאת תמיד בנסיעה. ההתבוננות הזו באחר, הסקרנית והחומלת, היא זו שהפכה את בנאי גם לאחד ממנסחי ה-DNA המוזיקלי הישראלי. במשך יותר מארבעה עשורים של פעילות פורה ומגוונת, התהלך בנאי על הקו הפתלתל שבין שורשיות לחדשנות, אקוסטיות לחשמל, קודש וחול. היצירה שלו, כנה וישירה תמיד, נמצאת במנעד המוזיקלי שבין הניו-וויב של יוסי אלפנט אל התזמורת האנדלוסית של תום כהן, בין הספוקן וורד של מאיר אריאל אל הפלואו של רביד פלוטניק ובין תובנות של רש"י אל האולפן של נושי פז ברחוב רש"י בתל אביב. שם, נולד גם השיר החדש שלו. ב-"איש הצל", הסינגל הראשון מתוך אלבומו הבא, מכוון בנאי את המבט דווקא פנימה. הוא ממשיך בנסיעה, אך מסתכל כעת בעיקר על מושב הנוסע שלצדו, חוקר את מי שמלווה אותו לכל מקום, מאתגר אותו, מתנגד לו ולועג לו: הצל שלו. בהשראת משפט שכתב "רבנו בחיי", וכפי שעשה גם פוליקר לפניו ב-"הצל שלי ואני", כותב בנאי כאן על יחסיו המאתגרים של האדם עם עצמו, על המפגש המסוכן עם בבואה פראית המשתקפת במים ועל העימות עם חלקים זרים ומהופכים של עצמנו שהם בכל זאת, איכשהו, חלק מעצמנו. על כל חלקיו, צליליו, ניגודיו ושיריו, אנחנו אוהבים את אהוד בנאי ומרגישים, גם בזכות השיר הזה, קרובים מתמיד אליו. אם אפשר, נשמח גם למקום שמור במושב האחורי בנסיעה.

עלמה גוב – מה לעשות עם הזאב

הנה משפט עם פוטנציאל לעורר חרדה על ההספק שלכם בחיים: עלמה גוב רק בת 21, אבל ממש לאחרונה היא כבר הוציאה את אלבומה השני. נכון, אולי כבר פחות קשה להקליט אלבומים מבעבר, אבל ההישג המרשים של גוב הוא לא הכמות (מתנצלים על הקלישאה), אלא האיכות. גוב, שגדלה במושב בדרום הארץ ולדבריה כתבה שירים מאז שהיא זוכרת את עצמה, מצליחה כבר בתחילת שנות העשרים שלה לייצר זהות אמנותית משל עצמה - חדה, מורכבת ובוגרת. השיר "מה לעשות עם הזאב" הוא בלדה פולקית עם טוויסט רוק נשי ורטרו ניינטיזי ברוח התקופה, כזה שגם משקף את האסתטיקה הויזואלית של גוב וגם גורם לנו להרגיש קצת זקנים. בקטע טוב. אחרי שהופיעה לראשונה בבארבי, מול גל הולך וגדל של אוהבים ומעריצים, נותר רק להביט מהצד בתאוצה של מי שמסתמנת כאחד הקולות הבולטים של התקופה. האזנה אחת לשירים שלה מבהירה בדיוק למה.

Dolly Parton & Ann Wilson - Magic Man

דולי פרטון, האייקון הגדול ביותר של עולם הקאנטרי וחלוצה בכל פן אפשרי כמעט, החליטה לעשות הסבת מקצוע. בגיל 77 היא מחליפה את הגיטרה האקוסטית וכובע הבוקרים בגיטרה חשמלית וניטים. מעכשיו אל תגידו זמרת הקאנטרי דולי פרטון, תגידו זמרת הרוק! דולי פרטון. בנובמבר היא תוציא את אלבומה ה-49 שיקרא Rockstar ויכלול גרסאות כיסוי לקלאסיקות רוק לצד שירים מקוריים. אבל חשוב מכך, כפי שניחשתם מהשם, הוא שכל כולו יהיה על טהרת הרוקנרול וכוכבי רוקנרול עם אורחים שרק פרטון יכולה לכנס תחת אלבום אחד. הנה רשימה חלקית ו-"צנועה": סטינג, סטיבי ניקס, ג'ואן ג'ט, פיטר פרמטון, אלטון ג'ון, פול מקרטני, פט בנאטר ורוב הלפורד (כן כן, יש דואט חדש של אייקון המטאל סולן Judas Priest ודולי פרטון). בין השירים שיזכו לגרסאות כיסוי תמצאו את Stairway to Heaven (שיבוצע יחד עם ליזו), Purple Rain ו-Satisfaction. אנחנו לא עובדים עליכם, זה אמיתי לגמרי, גם אם היינו מנסים להמציא דבר כזה לא היינו מצליחים ולראייה הסינגל השני מהאלבום. השיר Magic Man של להקת Heart יצא במקור בשנת 1975 ונכתב ביד סולנית ההרכב אן וילסון ואחותה הגיטריסטית האדירה ננסי וילסון. שתיהן כמו פרטון היו חלוצות בתחומן, נשים שסירבו להיות כלי בידי גברים שטענו בחוצפה שאין להן מקום בקדמת הבמה כיוצרות עצמאיות. אם מפשיטים את Magic Man מעיבוד הרוקנרול המופתי של להקת Heart ונשארים רק עם הטקסט, מבינים שבקלות הוא יכול היה להיות שיר קאנטרי של דולי פרטון. שיר על גבר מבוגר שמפתה נערה צעירה למרות ההפצרות והאזהרות של אמה (השיר מבוסס על הרומן של אן עם מנהל הלהקה מייקל פישר). אבל בניגוד למה שהיה ניתן לצפות, פרטון לא יצרה עיבוד קאנטרי חדש לשיר, היא התקשרה לאן וילסון והזמינה אותה לאולפן כדי להקליט יחד דואט שנאמן למקור. זה אולי נשמע מוזר על הנייר אבל זו דולי פרטון, והיא יודעת לעשות הכל. תלחצו פליי.

Norah Jones - Can You Believe

אם יצא לכם לבקר במסעדת שף לאחרונה אולי התחושה תישמע מוכרת: לפעמים אחרי ארוחת 9 מנות שנראות כמו יצירות אמנות ומונחות בקפידה על צלחות מיניאטוריות, הדבר היחיד שאפשר להרגיש ביציאה זה חשק פתאומי למנת שווארמה. אם ניקח את הדימוי הזה ליקום המוזיקלי, לפעמים בין מסך גיטרות של אינדי חדש ומאתגר לקטע אלקטרו-פופ מתוחכם, מה שהלב צריך כדי להירגע, זה קצת נורה ג'ונס. המוזיקה של ג'ונס מטבעה היא מוזיקה שמורכב להכין, אבל פשוט מאוד לשמוע. החום והאינטימיות שלה תמיד גוברים על רצון להתנסות או לחפש סאונד חדש. ואין באמת סיבה. אחרי שקטפה כבר תשעה פרסי גראמי, הפכה למוזיקאית המזוהה ביותר עם הצד המנחם של הג'אז במאה ה-21 וזכתה למאות מיליוני האזנות גם בלי קמפיינים יומרניים - ג'ונס כנראה כבר הבינה שהיא מהקולות האלה, היחידים במינם, שעושים פשטות כל כך טובה ואופיינית שהיא מסוג המשאבים שתמיד יהיה להם ביקוש. כך, לאחרונה, בקצב איטי וסבלני כמו זה שבו אצבעותיה נוגעות בקלידי הפסנתר, היא התחילה לשחרר שירים חדשים. 21 שנים מאז אלבום הבכורה האדיר שלה Come Away With Me ושנתיים מאז אלבומה הקודם שהוקדש לשירי חג המולד, בימינו ג'ונס שקועה דווקא בפודקאסט הנהדר שלה Norah Jones Is Playing Along שבו היא מארחת חברים לשיחה ונגינה משותפת. גם בו וגם בסינגל החדש Can You Believe, שממשיך את הקו הפשוט והתמיד נוגע שלה, קשה להתחמק מההרגשה שבמקרה שלה, המוזיקה היא לא מקצוע ולא עבודה. היא שפת אם. כזו שאולי משתמשת במילים בשפה האנגלית, אבל נכנסת בקלות לחלקים העמוקים ביותר, האוניברסליים, של חדרי הלב.