בחירות העורכים

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

עטרה אוריה - ילד מטריה

לאחר ילדות לא פשוטה והרבה חוסר וודאות, עטרה אוריה מצאה מקום מפלט בין הספרים והשירים. את החשיפה הראשונה שלה היא קיבלה כשהשתתפה לפני שלוש שנים בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". במקביל לכך, פתחה אוריה עמוד טיקטוק מסקרן בו היא שיתפה את עוקביה בטקסטים ויצירות פרי עתה. אחת מהן הייתה "ילד מטריה" - ביצוע אקוסטי על גיטרה למילותיה שצבר קרוב למיליון צפיות והצליח לעורר רגש מתפרץ גם בקרב מי שמורגלים בגלילה מהירה ואינסופית. מהטקסט שכתבה, מצטיירת תחושת חוסר השייכות שחוותה אוריה במהלך חייה הצעירים ותורגמה לסיפור ייחודי אך אוניברסלי, שכל אדם שחש זנוח או בודד יוכל בוודאי להתחבר אליו. לאחרונה, הוציאה אוריה את השיר כסינגל רשמי, סוחף ומצמרר, ועליו היא מספרת: "השיר הוא שיר על חרם, על נידוי חברתי ובריונות. אבל בעצם... הוא בעיקר שיר על חברות. חברות כזאת בתוך מקום כל כך חשוך היא קרן האור באפלה... את השיר הזה אני מקדישה לכל מי שהרגיש שלא רואים ורוצים אותו לכל מי שהרגיש, ילד מטריה".

עמית אולמן, איציק פצצתי וג'ימבו ג’יי - העיר הזאת

במדינה הזאת, בשולי החדשות, ראפרים נולדים יותר מתינוקות. הם מתאמנים בחצרות, ממלאים המדרכות, מפציעים אחרי הגשם הם כמו שליחים של וולט. בכל שדרה וכל רחוב אם מחפשים ודאי מוצאים, נער או נערה שמשייפים ת'חרוזים. ועם זאת, אולי תטעו ותחשבו שקל לראות, חרזנים ממש טובים, כאן במדינה הזאת. אלו מעטים הם, מאילת ועד חרמון, בחשכה ליד שולחן מחדדים הם עיפרון. אם חיפשתם אחריהם בעשור האחרון, לא סייעו שירים ברדיו וגם לא שום קלסתרון. לא בבארבי, לא בלייב פארק, זאת נקבע בבטחון, נמצאו המוכשרים, דווקא, על בימת התיאטרון. הפתיחה הקרינג'ית הזו מלמדת לא רק על סיפור הרקע של השיר שתוכלו לשמוע כאן, אלא גם על הקושי לייצר חריזה טובה באמת. כמה טוב שאנחנו לא צריכים לנסות לעשות את זה באופן קבוע, וכמה טוב שיש את פדרו גראס (עמית אולמן) שיעשה זאת במקומנו. ב-11 השנים האחרונות, עוד לפני ששגעת "המילטון" סחפה את העולם, מילאו אנשי "המופע של ויקטור ג'קסון" אולמות בהובלתו של אולמן, עם מחזמר הראפ הבלשי שלהם 'העיר הזאת'. כעת, עם הפיכתה של הצגת הקאלט לסרט קולנוע עמוס בשירים, חרוזים וכוכבים, יוצא לראשונה הפסקול של "העיר הזאת" גם כאלבום מוזיקלי מלא. שיר הנושא שלו, שבו משתתפים השותפים הותיקים והצמודים ביותר לפשע - ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי, הוא קפסולת היפ-הופ שנונה, מושחזת ומיהנה, אולד-סקולית אך מרעננת. כזו שתעלה חיוך בכל מי שכבר צפה בסרט או במחזה אך בוודאי תנענע את הישבנים גם של מי ששומעים עליה לראשונה כעת. יש אולי עלילות פשע מסתוריות, אך גם מוזיקה מצוינת, בעיר הזאת.

The Weeknd, Suzanna Son - Family

סדרת הטלוויזיה The Idol הבטיחה הרבה מאוד וקיימה דברים אחרים לגמרי. שיתוף הפעולה המצופה בין The Weeknd, אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם, אל הבמאי והיוצר עטור השבחים של "אופוריה", סאם לוינסון, זכה בעיקר לביקורות מעורבות, תחושת החמצה של פוטנציאל מפוספס והרבה מאוד דאחקות ברשת. הסדרה, שמגוללת את סיפורה של ג'וסלין (לילי רוז דפ), כוכבת פופ עולמית שמתחברת עם מפיק מסתורי בשם טדרוס (בגילומו של The Weeknd), הסתיימה בשבוע שעבר אחרי חמישה פרקים ולא הותירה רושם מיוחד מעבר לכמה סצנות פרובוקטיביות ומצולמות היטב. לצדן, הסדרה דווקא כן הצליחה להביא לכמה רגעים מוזיקלים יפים ומסקרנים, עם פסקול מגוון של שירים שנכתבו על ידי The Weeknd ובוצעו על ידיו ועל ידי שחקני הסדרה, בהם שורה של מוזיקאים מפורסמים כמו טרוי סיוואן, מוזס סאמני, ג'ני קים מלהקת הבנות הקוריאנית Blackpink ואפילו מפיק העל מייק דין שמשחק בסדרה את עצמו. אחד הבולטים מבין שירים אלו הוא Family, שמבוצע על ידי השחקנית סוזנה סון ודה וויקנד. זו בלדת פסנתר נוגה ומדוכדכת אך פופית ומלאת נשמה, שנשמעת לפרקים כמו שיתוף פעולה מדומיין בין פיונה אפל או רג'ינה ספקטור לאשר או מיגל. השיר, שנפתח בקולה העוטף והמרחף של סון, מתאר תמונה עגומה של משפחה שמתפרקת לאיטה. הוא עושה זאת, בעיקר, בזכות הפזמון המצמית שבו היא שרה: "זו המשפחה שלי, אנחנו לא אוהבים אחד את השניה כל כך, אני בסדר עם זה, אך זה שובר את לבה של אמי". עם השורה החוזרת הזו, מחיאת הכף המהדהדת שמתווספת לפסנתר המוביל והסינתסייזרים המתגברים לכדי פיצוץ דרמטי, מתקבלת בלדה מרגשת, כנה וערמומית ביעילותה. כל מה שהסדרה מאחוריה לא הצליחה להיות.

STONE - I Gotta Feeling

לפני 30 שנה בדיוק, בשנת 93, רגע אחרי שהנוער הבריטי כבר התאהב בקורט קוביין ובגראנג' שהגיע מאמריקה, ורגע לפני נקודת ההתפוצצות של הבריטפופ שיהפוך לבשורה החדשה שתסחוף את צעירי הממלכה - סצנת המוזיקה האמריקאית וזו האנגלית הרגישו רחוקות מאוד. בזמנו היה קשה למדי לדמיין איך ישמעו האנרגיות הבוטות והמלוכלכות של סיאטל, בשילוב עם ההערצה הגלאגרית לביטלס, האינטלקטואליות השובבה של בלר, או הסליז המאופק של פאלפ. עם השנים, להקות שונות התנסו בשילוב הזה, אבל נדמה שההרכב הצעיר STONE מצא נוסחה אפקטיבית במיוחד. עם אנרגיית נעורים מתפקעת, חיבור עמוק לPאנק אמריקאי והשפעות מפו פייטרס, החבורה הצעירה מליברפול כובשת פסטיבל אחרי פסטיבל, כשהדגש המלודי והפוגו הקבוע בקדמת הבמה חיים זה לצד זה בהרמוניה מלאה. בזמן הקצר שלהם יחד, הלהקה כבר הספיקה לחמם שמות כמו סם פ'נדר, יאנגבלאד, ואפילו ברוס ספרינגסטין שהצטרף לאחרונה לרשימה. השם שלהם אמנם חסר מעוף, את האקורדים כבר שמעתם, והעיבודים מחוברים עמוק לגיבורי רוק מהניינטיז ומתחילת המילניום, אבל כשהאנרגיה של שיר מאיימת לאכול את העולם - זה דבר שקשה להתווכח איתו.