בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

שמוליק קראוס, רונה קינן וקותימן - כל הנחלים

באמצע שנות ה-70 אריק לביא הוציא את "שיר סתיו" עם סולו הגיטרה האלמותי של יצחק קלפטר. עמוס קינן כתב את המילים שהלחין יוחנן זראי. אבל כעת מסתבר שגם שמוליק קראוס ניסה להלחין את השיר ואף הקליט גרסת דמו, אלא שזו נשכחה והיה נדמה שנעלמה לעד. בשנה שעברה בני משפחתו של קראוס מצאו את ההקלטה ושלחו אותה לרונה קינן שהתלבטה איך לטפל בה. קינן התייעצה עם כמה וכמה אנשים ותשובה אחת חזרה על עצמה בכל פעם: "קותימן יידע איך לטפל בזה". וקותימן אכן ידע. בעזרת AI הוא הפריד את קולו של קראוס מההקלטה, ברא עולם שלם וחדש סביבו והזמין את רונה ללוות אותו בשירה. "שיר סתיו" בגרסה של קראוס רחוק שנות אור מזו של זראי ולביא, פרשנות אחרת לגמרי, שלא לומר תפילה, ושמה "כל הנחלים".

אבנר טואג – אמא

כבר בשורה הראשונה שאבנר טואג הוציא מפיו לעולם כאמן סולו, לא נדמה שנותרה שכבה להשיל. אל מול המחויבות שלו לעירום אמנותי, נוח לדמיין שטואג הוא אדם שחי את חייו באותה הפתיחות שבה הוא נוגע בנושאים כה עדינים. עד לפני כמה שנים, עברית עדיין לא הייתה ממש הבית שלו. את מרכז הבמה תפס ההרכב שלו, PATTIE (הנהון של כבוד לפאטי בויד, למקרה שתהיתם) - הרכב רוק סבנטיז פסיכדלי שבו המוזיקה נתנה מקום בעיקר להשפעות הרוק והפולק-רוק שלו מהילדות (ג'ף באקלי, פינק פלויד) עם שירים באנגלית שאפשרו לו לחשוף קצת פחות. מאז הוא החל לעבוד עם שמות כמו רן דנקר, רביב כנר ועלמה גוב, ובשנה שעברה הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו - "שנינו ניתנים לאילוף". בשירים של טואג ברור מאוד שהמרכז הוא המילים; סיפור המסע של גבר רגיש לריפוי פצעי הילדות, הרומנטיקה והמשפחה בעזרת מלודיות פשוטות ומדויקות שעטופות בהפקה מאווררת. בשיר החדש שהוא כתב, הלחין והפיק בעצמו,סינגל ראשון מהאלבום השני, טואג בחר לפנות לאמא, ממש רגע לפני שהפך בעצמו לאבא טרי. זה לא עוד שיר של סגירת חשבונות עם האמא הנעדרת. זה שיר של ילד שתמיד היה קרוב לאמא, בקרבה שההתבגרות רק העשירה. השיר הזה הוא גם עליה, אבל בעיקר אמצעי לומר משהו על עצמו. הוא נוגע במעבר בילדות מישראל לאנגליה וחזרה לישראל, לקוטב התודעתי המרוחק ביותר שבעיר הולדתו של אבא שלו - קרית גת, שבה תמיד הרגיש קצת אאוטסיידר. התנועה מאוקספורד לקרית גת, מכתיבה באנגלית לעברית, תנועת הקילוף והחשיפה, היא תנועה של עשיית שלום - עם השורשים, עם הפשטות ועוד קצת עם עצמו.

Kadhja Bonet - One of a Kind Love Affair

יש שירים שגרסת הכיסוי שלהם מרגישה מתאימה יותר לכוונת המשורר מאשר המקור, יותר מדוייקת ואיכשהו, יותר מקורית. ב-1973 ה-Spinners שחררו את One of a Kind Love Affair, שיר אהבה בהפקה מעט דביקה שלא זכה להצלחה גדולה די, אולי בגלל אותה דביקות שכיסתה לחן מיוחד. כמו בכל סוף טוב לסיפור אגדה, בדצמבר האחרון הגיע האביר על הסוס הלבן, או ליתר דיוק - האבירה על פסנתר הכנף. קדייה בונה העניקה לשיר את העיבוד שהוא כל כך חיכה לו. בונה, מוזיקאית שמנייתה עולה עם הזמן, עושה כאן קפיצת מדרגה נוספת כשהיא זונחת את הגרוב האופייני לה לטובת גרסה חשופה ואישית שמביאה לידי ביטוי את היכולות הווקאליות הכמעט קייט בושיות שהסתתרו אצלה. One of a Kind Love Affair עושה רושם של בלדה שמתאימה לכל זמן ולכל מקום, עם קורטוב אופטימיות שכולנו זקוקים לו, במיוחד עכשיו.

Ride - Peace Sign

צחצחו את הנעליים, סדרו את הפוני ועטו על עצמכם מבט רציני ומריר: השוגייז שוב כאן. לאחרונה, אולי בחסות החורף המשכנע שהתגלגל גם אלינו, נדמה שהז'אנר המתאפיין בשירה חולמנית, סאונד דחוס ושימוש תכוף בריוורב מכה גלים מחודשים בעולם. רק בספטמבר האחרון חזרו סלואודייב מהפסקה ארוכה עם אלבום חדש ומאז הספקנו לקבל מוזיקה חדשה משכונה מוזיקלית דומה גם מה- Drop Ninteteens ו-The Jesus and Mary Chain. כעת, הגיע התור גם של Ride, מהחשובים שבהרכבי הז'אנר, להוציא מוזיקה חדשה. בינואר השנה שחררה הלהקה האוקספורדית שני שירים ראשונים מתוך אלבומה השביעי, Interplay, העתיד לראות אור בסוף מרץ הקרוב. אם לשפוט לפיהם, נדמה שהרביעייה הותיקה לא נטשה את הנוסחה המגדירה והמנצחת שלה. והאמת, טוב שכך. בתקופה בה גם ככה אנו מביטים מטה בדכדוך, מוטב שיהיה שם ארגז של אפקטים לגיטרה. בימים בהם כולנו מתכסים בבגדים ומבקשים להתחמם, מתגלה לעיתים שאין טוב מלהתעטף בשכבות של גיטרות עמומות ועסיסיות. כאלו אפשר למצוא בשפע ב-Peace Sign, אחד הסינגלים החדשים, המדגים שוב את האפקטיביות של מפגש בין מלודיה מתקתקה ודביקה לצליל דחוס ומלא מרץ. השיר, שמילותיו נכתבו בהשראת הסרט הדוקומנטרי "האלפיניסט", משקף את השילוב בין האנרגטיות לילדותיות של מושא השראתו - מטפס ההרים מארק אנדרה-לקלר שנהרג בטיפוס חופשי באלסקה ב-2018. המפגש הזה, בין כח מתפרץ ומוטיבציה בלתי מרוסנת לאהבת החיים ואמונה נאיבית בסוף טוב, הוא זה ששבה את לבו של אנדי בל, גיטריסט ואחד מסולני Ride, שבחר לכתוב בעקבותיו את השיר. עם הפזמון ההמנוני שבמרכזו, ליין הבס שמוביל אותו וכמובן ערימות הגיטרות המוכרות שממלאות אותו, גם אנחנו, למשך ארבע וחצי דקות, נהנים להיות נאיביים ולהאמין.