בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

איציק פצצתי, אורית טשומה ואדם בן עזרא - העיר כל כך שלווה

אם אתם בעניין של גרוב ישראלי, כנראה שכבר נחשפתם לאיציק פצצתי בדרך כלשהי. המפיק והמולטי אינסטרומנטליסט עומר מור החל את דרכו ב"מופע של ויקטור ג'קסון" שהפך ל"עיר הזאת", אחת מתופעות הקאלט הבולטות של המילניום בישראל. יחד עם עמית אולמן וג'ימבו ג'יי, חברי ילדותו, השתכלל פצצתי ביכולות הנגינה וההפקה ולקח חלק בפרויקטים רבים של מוזיקה ישראלית מקורית ומבוססת קצב, לצד יצירתו האישית. כך, במרוצת השנים, הוא הפיק בין היתר אלבומים ושירים לרביד פלוטניק, הדג נחש ואמנים נוספים מהשורה הראשונה של ההיפ הופ והגרוב הישראלים, בזמן שגם שחרר שירים שכתב וביצע בעצמו. עכשיו, ארבע שנים אחרי אלבום הסולו הראשון שלו, פצצתי משחרר את "אלבום עירוני", יצירה מורכבת יותר שמכילה מגוון רחב של השפעות שמצליחות להישמר ייחודיות אפילו בקיבוץ הגלויות הישראלי. הסינגל המוביל מהאלבום החדש הוא "העיר כל כך שלווה" בו מתארחים אורית טשומה ואדם בן עזרא. על שטיח של גרוב סטייל שוטי הנבואה פינת מאלי ומערב אפריקה, השלושה שרים שיר אהבה לעיר בה הם גרים, או אולי בעצם לכל עיר ותחושת הבית שהיא מספקת למרות ואולי בגלל הניכור המובנה שבה. "העיר כל כך שלווה" מצליח לתפוס חוויה עירונית ישראלית ולשלב בתוכה באלגנטיות אווירה ממחוזות רחוקים בלי להתאמץ, ובעיקר גורם לנו להסתכל מסביב ולשמוח על מה שיש.

קורין אלאל - החתול ואני

בשלב זה של חיינו, ברוח האחדות המאומצת שאנו מנסים לעטות, יוכלו אולי אנשי הכלבים ואנשי החתולים להניח את המחלוקת בצד ולהסכים על אמת אחת מוחלטת ומובנת לכל: חברו הטוב ביותר של האדם הוא בכלל שיר של קורין אלאל. ביותר מארבעה עשורים של יצירה, במצבי רוח ותקופות שונות, ליוו אותנו שיריה הרגישים והמיוחדים של אלאל, בצרידות המזוהה, בחספוס וברוך ותמיד תמיד בכנות. כך, מצליחה אלאל להחיות נימים כבויים של רגש ולייצר חמימות גם באיזורים שנדמה שקפאו. כעת, כאשר מדובר בשיר חדש על הנחמה שבקרבה לבעל חיים, נדמה שהחמימות הזו כה רבה שהיא מציפה את הלב וכמעט בוקעת מהוורידים. את "החתול ואני" כתב פיטר רוט עוד ב-2022, בבוקר ספונטני אחד שהזמין מתוכו את הכתיבה לקורין, שאהבה את השיר אך בחרה לסרב אליו בנימוס מאחר והרגישה שהתוכן רחוק ממנה. שנה לאחר מכן, בחסות שינויים לא פשוטים שעברה בחייה, מצאה את עצמה אלאל קרובה לפתע אל השיר ההוא ששלח לה רוט והרגישה את הרלוונטיות של מילותיו לחייה. היא הייתה לקראת סדרת טיפולים למחלת הסרטן והתמודדה עם געגועים לחתול אהוב משלה שהלך לאיבוד ונראה היה שלא יחזור. מתוך האובדן, החשש והכאב ניגשה אלאל להקליט להקליט את השיר, שזכה גם להפקה של פיטר רוט ואופיר קנר. כעת, בשבוע בו אלאל חגגה 69 ובשנה בה היא מציינת 40 לאלבומה הראשון, יוצא השיר ומדגים, שוב, כיצד כוחה המרגש של אלאל לא נסוג.

Nick Cave & The Bad Seeds - Wild God

עצרו הכל, ניק קייב והזרעים הרעים הוציאו שיר חדש והוא לא שטיח מוזיקלי. כן זו ציניות קצת נוקשה אבל אם להגדיר את זה בפשטות - האלבומים האחרונים של ההרכב היו לא פשוטים לעיכול, וברובם וורן אליס, שותפו המוזיקלי המרכזי של קייב, פשוט החזיק תו ארוך עליו קייב שר, או דיבר. נכון, גם שם היו רגעים מאוד יפים וקתרטיים וכמובן שניתן להבין את המורבידיות והכבדות המוזיקלית הזו ביחס לנסיבות חייו המאוחרות של קייב, אך אם להודות, לאחר שני אלבומים כאלו, קצת התגעגענו לניק קייב של פעם. נראה שגם קייב עצמו התגעגע. בשירו החדש עם הבד סידס, סינגל הבכורה מתוך האלבום הבא שבדרך, מספק קייב מאין נקודת מפגש בין בלדות האופל המלודיות שלו מהניינטיז לגרסתו המטונפת והבועטת של האייטיז. צדדים שלעולם לא עזבו את היצירה של קייב, אך נדמה שקצת נשכחו מאחור לאחרונה וכעת שבים. Wild God, האלבום ה-18! של ההרכב הותיק מתוכנן לצאת ב-30 באוגוסט וניתן להניח שמחכים לנו עוד הרבה סינגלים בדרך אליו. בינתיים, שיר הנושא מספק הצצה מבטיחה ומעוררת תיאבון להמשך.

Marika Hackman - No Caffeine

בעולם שכולו קליקבייט, גם חובבי המוזיקה התרגלו למצוד אחרי הדבר הנוצץ הבא: "המוזיקאי הכי טוב שאתם לא מכירים", "ההרכב העולה שכובש את אמריקה", "קולו של דור", כותרות שבימינו כבר קשה לקחת ברצינות. טוב להיזכר מדי פעם שגם בעידן הזה, שבו שמות נוסקים לפסגת הבילבורד וכעבור חודש נשכחים כליל, יש לנו גם מוזיקאים שמתייחסים לכתיבת שירים כמלאכה אישית, מלאת ענווה ומנותקת לגמרי ממסעות יח"צ. מריקה הקמן, סינגר-סונגרייטרית בת 31 מאנגליה, היא דוגמה טובה למוזיקאית כזו. הקמן אמנם לא הייתה מעולם ויראלית בטיקטוק ולא הוכתרה בפיצ'פורק כדבר הבא באינדי, אבל בשקט בשקט היא שיחררה כבר כמה אלבומים מצוינים, שמראים התפתחות הדרגתית מפולק צנוע, דרך בריטפופ אלקטרוני, ועד אלטרנטיב עצבני, כשבין כל שיריה עובר חוט דק וברור: היא פשוט כותבת שירים. לא רסיטלים בחליל, לא ספוקן וורד על רקע דאב ניסיוני - פשוט שירים טובים. האלבום האחרון של הקמן, Big Sigh, יצא בינואר האחרון ונולד אחרי משבר כתיבה רציני שפקד אותה ב-2020. זה אלבום שהוא תוצר משויף וקל להאזנה של מאמץ סיזיפי ללמוד ללכת מחדש. הדוגמה הכי טובה מגיעה בשיר No Caffeine, שמתאר מילולית ומוזיקלית את החיים תחת מכבש לחצים בלתי נגמר ומירוץ שבו הפחד הגדול ביותר הוא שניה אחת של שקט ולבד - שתציף את מה שבאמת קורה בפנים. בזכות הכתיבה המדויקת והסבלנית של הקמן והעיבוד הנכון של השיר, מהרגע הראשון המאזין צולל איתה לתוך הניסיון לצלוח את הערפל הטובעני של יום-יום קשוח ומודע לחלוטין. במהלך שהוא כמעט ההפך האירוני של "לחיות נכון" של רונה קינן, הקמן מונה אין סוף פעולות שצריך להימנע מהן (בלי קפאין למשל, רק תה צמחים) ושוחה בקושי בין כל הסחות הדעת האפשריות. הסיבה לבריחה מהשקט, היא מה שימלא את החלל. במקרה של הקמן - לב שבור ואהבה נכזבת. אבל זה הקסם של כתיבת שירים טובה: תחושת החנק בגרון שעולה בשיר, והניסיון להעמיד פנים שאפשר לקיים שגרה, לתפקד כרגיל, כשמבפנים הכל מפורק - אולי צמחה ממסע רגשי של מוזיקאית באנגליה, אבל רלוונטית לא פחות לכל אדם שחי בישראל בחודשים האחרונים.