בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אלי לולאי - נורות אזהרה

20 שנה מאז עזב את רוקפור במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי שלה וכמעט 10 שנים מאז חזר לתפקד כסולנה, נראה שאלי לולאי הבין שהוא יכול לעשות גם וגם. גם להיות הקול של אחת מהלהקות הטובות שצמחו כאן משנות התשעים, וגם לפתח קריירת סולו ענפה ויצירתית בעצמו. כעת, 17 שנים לאחר אלבום הסולו הראשון שלו ובחלוף תקופה של הופעות מול חיילים ופצועים לאורך חודשי המלחמה, הוא מוציא סינגל ראשון בדרך לאלבומו השני. את השיר "נורות אזהרה" הוא כתב והלחין יחד עם הבסיסט והיוצר צוק דבוסק (פוטו מריאנה) והוא פיסה מוזיקלית אחת מבין רבות שנולדו מפגישות משותפות של השניים ויורכבו יחד באלבום הקרוב. על בסיס גיטרה אקוסטית השומרת על היציבות הריתמית והמלודית של השיר ובגיבוי נגיעות אלקטרוניות בהפקה של דבוסק ואושרי קרפל, מייצר לולאי שיר סוחף ועשיר, המעמיד ספק על המילה "סתם" במשפט מתוכו "סתם מרעיש רק בשביל להרגיש".

עוזי נבון - ארץ ישראל

"עוזי נבון" הוא אחת התופעות המיוחדות והנדירות בתרבות הישראלית, דמות פיקטיבית ונוסטלגית כבר בעצמה ששורדת ברלוונטיות למעלה מעשור ומנוהלת ברצינות תהומית וללא פשרות על איכותה. עצם העובדה שאנחנו מציינים כאן בכלל שמדובר בדמות, עלולה לעורר כעס בקרב יונתן לוין, האיש רב הזהויות והמעללים מאחוריה, עד כדי כך שיתכחש לטקסט הזה. לו הייתה זו רק הדמות שזוכה לטיפול כה פדנטי, המיתוס של עוזי נבון כנראה לא היה מחזיק מעמד. אלא שהמוזיקה שלו, המקורית והמכוסה כאחד, חשובה ללוין יותר מכל שאר האספקטים התיאטרליים וזוכה להשקעה נדירה עד שבאמת בלתי אפשרי להבדיל בין המציאות לדמיון. כך, ללא מידע משלים או היכרות מוקדמת, בלתי אפשרי יהיה לדעת שההקלטות של עוזי הן בנות זמננו ולא פניני ארכיון משנות ה-60 וה-70. הדבר ניכר גם בשירים המקוריים וביתר שאת בגרסאות הכיסוי. האהבה של לוין לתרבות הישראלית ההיא ניכרת בכל פן ביצירה הזו ובנוף הישראלי הנוכחי המבט הנוסטלגי האוהב הזה מקבל נדבך נוסף, של היאחזות בתמימות ואופטימיות שלא תשוב. אלו, מופיעים בצורה מרירה-מתוקה גם בגרסה החדשה/ישנה שלו ל-"ארץ ישראל" שכתב אריק איינשטיין. כבר בסוף שנות השישים, כשאיינשטיין הוציא את השיר, הוא ריסק לישראלים את הלב וכעת ב-2024 המדממת, השורות "ארץ ישראל, שם חייל צעיר אורב דומם / כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל / למה זה אני עצוב כל כך, ארץ ישראל" מהדהדות באוזניים חזק יותר מקולות הרעם בשמי המולדת.

?The Lemon Twigs - How Can I Love Her More

פינת הנוסטלגיה עלולה להיות מסוכנת מאד עבור מוזיקאים רבים, שרוצים לחקות סאונד של עשורים או הרכבים אחרים מבלי לאבד את הבשורה שלהם כיוצרים עכשוויים. הדואו הניו יורקי The Lemon Twigs, המורכב מהאחים מייקל ובריאן ד'אדריו (D'Addario), מהלך כבר הרבה שנים על החבל הדק הזה עם השפעות יותר ממובהקות מצלילי שנות השישים (ביטלס, ביצ' בויז). אבל נדמה שהם הצליחו לעלות על מתכון מנצח - אם בוחרים לא להתנצל על הציטוט ועל הסאונד הנוסטלגי כל שיר צריך להיות באמת מצוין בפני עצמו, כזה שחשבו בו על כל פרט ופרט. בשנים האחרונות הצמד פורה במיוחד; הם ניגנו הקליטו ועיבדו באלבום האיקוני Titanic Rising של Weyes Blood, הוציאו שלושה אלבומים בארבע שנים, וקיבלו מחמאות מאמנים גדולים כמו אלטון ג'ון, איגי פופ, בוי ג'ורג' וגם מאחת הלהקות המשפיעות ביותר על הסאונד של הסיקסטיז - הזומביז. בסינגל החדש How Can I Love Her More מתוך האלבום שייצא בתחילת מאי אפשר לרגע להתבלבל בין ההרכבים. הסוד והבשורה נמצאים בהרמוניות המורכבות של העיבוד - סאונד שנע כל הזמן בין גדול לקטן, מבראס לסטרינגז, ונותן מצע עשיר שמאפשר לפשטות של המבנה והמילים לזרוח.

Vampire Weekend - Mary Boone

בסוף שנות השבעים, בסוהו של ניו-יורק, סוחרת האמנות מרי בון פתחה את הגלריה הראשונה שלה. בעשור שלאחר מכן, היא תהפוך לאחת מהדמויות החשובות בסצינת האמנות הפלסטית בעולם, כשהיא מאתגרת את הסטנדרטים המוכרים בנוגע להצגת אמנות ושיווקה. לצד זה, מרי בון היא גם סמל. דימוי לדמות שהגיעה מהשוליים של החברה אל העיר הגדולה עם חלומות נדושים לעשות את זה בגדול, והצליחה בענק. אולי זו הסיבה שעזרא קוניג בחר לכתוב בהשראתה שיר. שלושים שנה אחרי שבון התבססה בסוהו, לא רחוק משם - במדשאות של אוניברסיטת קולומביה, הקים קוניג את ומפייר וויקנד. הוא עשה את זה מנקודת פתיחה הרבה יותר פריבילגית מבון, אבל לא פחות אמביציוזית. קוניג, יהודי ממשפחה משכילה, היה צריך רק לחצות את ההדסון מניו ג'רזי כדי להיכנס לסצינת האלטנרטיב של ניו יורק. שם, לצד המולטי אינסטרומנטליסט הביישן רוסטאם באטמאנג'ליג ושני בחורים ממש רגילים למראה בשם כריס, בבס ובתופים, הוא יקים להקה שתערער על התפיסות הרומנטיות והשחוקות ביותר לגבי יצירה של אינדי רוק. אלו, הגורסות כי אמן רוק אמיתי חייב לישון לפחות לילה אחד בחייו ברחוב, להיות רעב ולהתמסר לסבל, כנראה פסחו מעל הבלוריות העדינות של חברי ומפייר וויקנד. מעמדה יציבה נפשית וכלכלית, אינטלקטואלית וסופר מודעת לעצמה, הם יצרו מוזיקה אקלקטית ומחויכת, המושפעת מפול סיימון לצד ראן DMC, מהטוקינג הדז לצד טופאק, ופיטר גבריאל גם. בסביבה שבה אופנתי להיאנח בקדרות על רקע פידבקים מכוונים של גיטרה, יצרו ומפייר וויקנד שירים כיפיים ושמשיים, עמוסים כלי נגינה ומקצבים אקזוטיים ומתוכשטים בעיבודים קלאסיים ומילים שנונות. כאשר רוב הרוק מסביב טבול בבירה וסיגריות, היו ומפייר וויקנד שייק ירקות מרענן ומלא בויטמינים, או כוס הורצ'טה בדצמבר. אחרי ארבעה אלבומים מוצלחים ואינספור השתפכויות במגזינים היפסטריים, הם הוציאו לאחרונה את אלבומם החמישי Only God Was Above Us, בהפקתו של החבר הותיק אריאל ראצ'שייד. מרי בון, הסינגל השלישי מתוכו, הוא בלדה ומפייר וויקנדית טיפוסית אך מרגשת, חידתית במילותיה ועשירה בהפקתה, נעה בין רגעי פסנתר ערומים לקסם עמוס של כלי מיתר ומקהלה בתזמור כנסייתי. ניו יורק והעולם כולו, עצב ואופטימיות, שקט וקצב, ב-4 וחצי דקות יפות.