בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

דינה כץ – מהומה

מי את דינה כץ? זמרת העבר המסקרנת שהשמענו לפני שנתיים את שירה "לך ודי", קאבר ל-Walk On By המפורסם של דיון וורוויק, מכה שנית עם שיר חדיש. בעמוד הפייסבוק שלה כתוב: "בפעם הראשונה מאז הוקלט בשנת 1973, הושמע השיר ,, מהומה ! " של דינה כ"ץ והנוסעים בזמן, יש שיאמרו שהתיזמון בו צפה הקלטה זו כאן ועכשיו, הוא לא פחות מגורלי." בהמשך הפוסט, מוזכר גם שמו של זמר נוסף בן תקופתה של דינה - עוזי נבון, מה שמבהיר ששם הלהקה "הנוסעים בזמן" הוא ממש לא מקרי. תופעת דמותו הפיקטיבית של נבון, שהגיחה לחיינו בתחילת שנות ה-2000 עם שחזור מדוקדק של צלילי שנות השבעים ובלי לסטות לרגע מהביוגרפיה הבדיונית של זמר עברי מפעם, נהיית רק מרתקת יותר ויותר בעידן של בינה מלאכותית שיכולה לייצר ״מוזיקה בסגנון העבר״ בלחיצת כפתור. דוגמה רלוונטית ביותר מהזמן האחרון היא דמותו של הזמר הברזילאי ג׳ו יוסבה, שפעל כביכול בשנות ה-70 בברזיל ובאורח פלא שר בפורטוגזית שדומה (בצורה מחשידה) לשפה העברית. השיר ״מהומה״ של דינה כץ, דמות נוספת מבית הגידול העוזי נבוני, מרגיש באמת כמו נסיעה בזמן, או כמו שיר גנוז מפסקול המחזמר ״שיער״ על כל הכיף המשתמע מכך, עם עיבוד בראסים וקולות שיוצרים, ובכן, מהומה. המילים אמנם מחקות כמו המוזיקה שפה מיושנת, אבל נשמעות בתקופה הסוערת הזו עכשוויות מאי פעם: "מכה כפעימה פוקחת לבבות תושביה של אומה, מי בתוף ומי אשר בלחש, יחד אנו נקים כאן מהומה". ואת ההפוך על הפוך המתוחכם הזה, שיוצר ערבוב מדויק בין העבר להווה ומתבל בדיוק בכמות הנכונה מכל אחד, כנראה שהבינה המלאכותית עוד לא יודעת לעשות.

תומר יוסף וקותימאן - נהרות ומפלים

עם כמה מוזר ומפתיע שזה נשמע, למרות הקרבה המוזיקלית והסצנה הקטנה והסצפיפית שבה שניהם פועלים, תומר יוסף וקותימאן, מעמודי התווך של הגרוב הישראלי ב-20 השנים האחרונות, אף פעם לא יצרו יחד. איכשהו, בזמן הקורונה, כשהעולם עצר מלכת, נוצרה להם הזדמנות לשתף פעולה לראשונה. יוסף עבר במקרה לגור בקיבוץ צאלים שבו קותימאן התגורר בזמנו והשניים די במהרה יצרו מיני-אלבום שכולו באנגלית. אחרי שצבר קצת אבק, הם התכוננו לשחרר אותו, אבל אז הגיע 7 באוקטובר, והזמן עמד מלכת, שוב. כנראה ששם, ברגעים האלה, כשהכי קשה ולא ודאי, נוצר ניצוץ בין שני המוזיקאים המחוננים. זמן קצר לתוך המלחמה, יוסף כתב את המילים, קותימאן כתב קטע אינסטרומנטלי והשניים התחברו יחד ליצירה השלמה שהיא נהרות ומפלים. על אף המצע הגרובי עליו הוא מונח, הטקסט של נהרות ומפלים מתאר חוויה ישראלית קולקטיבית מאז אוקטובר, ואולי בכלל - הקשיים, המשוכות וה-"יהיה בסדר" שהוא לא פחות מדרך חיים בישראל מוכת האסונות. אולי בנקודה הזו בזמן, זה כל מה שאנחנו צריכים.

Chris Stapleton - I Should Have Known It

במלאת 7 שנים למותו, עולם הקאנטרי קד קידה השנה לאחד מבניו הסוררים, טום פטי. בקריירה הארוכה והפורה שלו, לקח פטי לא פעם את השפעות הקאנטרי עליהן גדל ועל פניו זנח אותן בצד הדרך. הלכה למעשה, הוא בעצם שילב אותן בחוכמה ברוק הסוחף והכה אמריקאי שהוא יצר. החותמת הזו, היא כנראה חלק בסוד הקסם של פטי, ואחת הסיבות שהוא הפך לאחד הכוכבים הגדולים של ארה"ב במאה העשרים. הפרויקט החדש Petty Country קיבץ את פסגת הקאנטרי האמריקאית כדי לקלף את השכבות ולהדגיש את השפעות הקאנטרי בשירים של פטי. דולי פרטון, וילי נלסון, סטיב ארל וג'ימי ג'ונסון הם רק חלק מהכוכבים שנקראו לדגל. את השיר I Should Have Known It טום פטי והלהקה המופתית שלו The Heartbrakers הקליטו ב-2010, זו לא אחת הקלאסיקות של פטי וגם לא כזו שממש מדגימה את שורשי הקאנטרי שלו אבל דווקא את השיר הזה כריס סטייפלטון בחר להקליט. הוא מגדיל לעשות ובמקום ליצור עיבוד קאנטרי לשיר, כמו שעשו הקולגות שלו, הוא לקח אותו למקומות הרבה יותר כבדים מהמקור. בחירה הגיונית, בהתחשב בעובדה שבדומה לפטי, גם סטייפלטון זכה להצלחה בזכות היכולת שלו לשלב ז'אנרים ולא להתקע במסגרת שהודבקה לו.

WILLOW - symptom of life

שיר עם פתיחת פסנתר ג'אזיסטית, מעטפת תופים, ריפים של גיטרת בס וטקסט שמביע רצון לשינוי והתפתחות אישית דרך דימוי של נחש המשיל את עורו כדי להתחדש - לא בדיוק מה שציפיתם לו ממי שהפכה לכוכבת פופ כבר בגיל 9. קוראים לה וילו סמית', או בקיצור WILLOW (באותיות גדולות) וניחשתם נכון - מדובר בביתם של של וויל סמית' וג'יידה פינקט-סמית', מטען של שושלת משפחתית שעשוי לגרום לאחרים לברוח מהשתייכות לעולם היצירה והבמה. אבל רגע לפני שאתם מרימים גבה וממהרים להגיד שההצלחה של ווילו הגיעה רק בגלל שהיא Nepo baby (או בעברית מדוברת - "בת של"), נראה שכאן דווקא ההיפך הוא הנכון. בראיון למגזין Allure סיפרה ווילו שהייחוס "הניע אותה לעבוד קשה מאוד כדי לנסות ולהוכיח שכולם טועים" והיום פשוט לא אכפת לה. אחרי ביסוס קריירת משחק וקריירה מוזיקלית אקלקטית שמתפרשת על פני 14 שנים וכוללת חמישה אלבומים שנעים בין נאו-סול, פולק פסיכדלי ועד לפופ-Pאנק (וחיבוק חם מטיקטוק שאף פעם לא מזיק), מגיע כעת תורו של אלבומה השישי empathogen . האלבום, שיצא במאי האחרון, מתאפיין בשילוב אלמנטים של ג'אז, מוזיקה שבטית ועבודה עם אנשים מוכשרים לא פחות - בין השאר ג'ון בטיסט וסנט וינסנט, ששיתוף הפעולה איתה היה סוג של הגשמת חלום עבור וילו. הסינגל הראשון שיצא מתוכו, Sympthom of Life, מספר בדרכו המטאפורית את הסיפור של וילו עצמה - מההתבגרות לעיני המצלמות, דרך החיפוש העצמי והבחינה של גבולות מוזיקליים ואישיים ועד למציאת איזון פנימי ויצירתי. זה, נוכח בצורה בשלה ומשכנעת בשיר עצמו, המדגים מפגש מדויק בין ג'אז לפופ בגישה אלטרנטיבית ורעננה, ומסביר מדוע הפכה ווילו לאחד מהקולות המוזיקליים הבולטים והמעניינים של דור ה-Z.