בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

דיוויד לרנר - Petrified

השנה האחרונה הייתה עמוסה במיוחד בשביל דיוויד לרנר, מוזיקאי ויוצר בן 26 מתל אביב ; הוא סומן וסוקר כאחד המוזיקאים המבטיחים במגזינים נחשבים בארץ ובחו"ל, הופיע בכמה מהמוקדים החשובים ביותר של הסצנה הישראלית המקומית והקים את פרויקט "מרחב מוגן" בשיתוף כאן 88, שם ביצע קאבר שהמציא מחדש את הקלאסיקה האלמותית "זה מכבר", שכוסתה לא מעט עוד לפניו. כל אלו קרו כשאלבום הבכורה שלו עדיין לא בחוץ, אבל בסוף החודש שעבר הגיע הרגע של לרנר. שנים רבות של כתיבה, הפקה (של שלומי מנצור מנערות ריינס) והקלטה התנקזו לתוך האלבום ACHILLES, פרויקט מסקרן שנע במחוזות אלטרנטיביים וניסיוניים עם אווירה חולמנית ולעיתים גם דיבורית וישירה ומשלב בין כלים, סגנונות וזהויות, כך ששום שיר לא דומה לקודמו. הסינגל Petrified מתוכו נשמע כמו פנינת ניו-וייב אייטיזית אבודה ונכתב בעקבות מערכת יחסים מורכבת, אי התאמה שנקשרה באהבה גדולה והבריחה והפחד מהיקשרות כדרך חיים. הטקסט של לרנר מתכתב בחוכמה עם הלחן וההפקה הקצביים כמו דפיקות לב מהירות בזמן ריצה והשילוב בין השניים יוצר מתח מריר-מתוק שנמשך לכל אורכו של השיר. לרנר סיפר על האלבום בראיון למגזין Fucking Young! שהיום, יותר מתמיד, הוא גאה ביצירה שלו ומרגיש שהוא "לומד דרכה לאהוב את כל השדים מעברו". בחשבון האינסטגרם האישי הוסיף שלעיתים קרובות הוא עוסק בפצעים "הכי מדממים שלי" והקדיש אותו "לכל מי שנפצעה, דיממה, חשבה לרגע שזה הסוף שלה והמשיכה לחיות עם הפצע שיכול להפוך לפרח". ACHILLES ו-Petrified הם ההוכחה שמאמץ והתמדה לאורך זמן משתלמים לבסוף ושהפצע אכן הופך לפרח, וכזה שגם כיף להקשיב לו.

שלומי ברכה - היי זה אני

אלבומי סולו של חברי להקות גדולות הם תמיד עניין מסקרן, ולעתים גם מעורר חשש. לעתים, כשאמן יוצא לדרך עצמאית זה עלול להיות עוד אלבום (ואולי פחות טוב) של אותה הלהקה האהובה שבה לקח חלק. מנגד, פרויקט הסולו יכול להוות גם נדבך נוסף, נסתר ואפילו אלטרנטיבי יותר, צד מודחק שלא יכול היה לקבל במה אצל להקת האם הגדולה. שלומי ברכה, מעמודי התווך של משינה, ואחד מגיבורי הגיטרה האמיתיים שיש לנו כאן, הוא בדיוק האפשרות השנייה. אלבומי הסולו שלו "צ'פלין צ'ארלי" (2003) ו"מאדים ומחוויר" (2016) הם כל מה שרוצים מפרוייקט סולו של חבר להקה מצליחה - חופש אמנותי. האלבומים הללו, שעברו מתחת לרדאר של הקהל הרחב, הם יצירות רוק אלטרנטיבי ישראלי במיטבו. הצצה למוחו הקודח של ברכה שעוזרת לתפוס אותו, וגם את משינה, בדרך קצת אחרת. למרות האפלוליות היחסית באלבומי הסולו שלו, ברכה הוא לעיתים אותו שלומי ברכה של אופטיקאי מדופלם- מצחיק, בעל לשון חדה וכנראה אחד מהכותבים המוזיקליים ביותר בעברית, כזה שמסוגל לחרוז כל מילה בלי להישמע מתאמץ או יומרני, חשוף אבל ציני במידה הנכונה. השיר החדש שלו "היי זה אני", בהפקתו של אייל אבן צור, הוא אבן נוספת בשביל המתפתל הזה. בכמעט ארבע דקות, על ביט ופלואו היפ הופיים, ברכה מצליח להעביר את המאזין מסע אל המחשבות שלו, מחשבות שעוברות לכל ישראלי בראש בחודשים האחרונים או אולי בעצם תמיד. אם זה הבן בג'באליה, בשאלות על שלום ותקווה, חרוזים חלקלקים, וכתיבה פשוטה לכאורה דווקא כשהוא נוגע בנושאים מורכבים. מכל אלו, ברור בעיקר עד כמה שלומי ברכה דובר וכותב אמת. היכולת לבטא את עצמו במלוא מובן המילה בתוך מסגרת פופית היא הצלחה לא פחות גדולה מכל להיט של משינה.

Billie Eilish - BIRDS OF A FEATHER

אחרי הסינגל המקפיץ LUNCH, שהראה צדדים מוזיקליים ואישיים חדשים ובוגרים יותר שלה, בילי אייליש ממשיכה ומוציאה סינגל נוסף מתוך Hit me hard and soft, אלבומה השלישי שיצא במאי האחרון. כותרת השיר BIRDS OF A FEATHER לקוחה מהפתגם האנגלי birds of a feather flock together, כלומר: אנשים עם טעם דומה ותחומי עניין משותפים ימצאו את דרכם אחד אל השני. לעומת הסינגל הקודם והקצבי שמדבר על הידלקות סוערת ומלאת חשקים, השיר הזה מדבר על צדדיה העדינים וגם הקשים יותר של האהבה, כשכבר מתמסדת למערכת יחסים, ומתפוררת בפרידה. Birds of a feather, we should stick together, I know, I said I'd never think I wasn't better alone שרה בילי בקולה החלומי ואפשר להרגיש שבשיר הזה הוא מלא ברגש יותר מהרגיל, וגם מגיע לגבהים חדשים במנעד שלה עם הצליל הגבוה ביותר שהקליטה אי פעם. את המילים והביצוע תומכת כרגיל הפקתו המדויקת של פיניאס, אחיה של אייליש, שלא פעם סיפר כמה החיבור ביניהם וההיכרות העמוקה איתה ועם קולה עוזרת לו לכתוב מוזיקה שתואמת אותה כמו כפפה ומרגישה אורגנית עבורה. נראה שהנושא הזה, אהבה שגוועת למרות ההתאמה הברורה בין בני הזוג והרצון להשאר דבוקים יחד, נוגע אצל בילי בדיוק בנקודות שמפעילות גם אותנו כמאזינים.

Zach Bryan Feat. Bruce Springsteen - Sandpaper

הקאנטרי הרים את ראשו בעשור הנוכחי אחרי שנים שחי בצל של ההיפ-הופ בארצות הברית. נכון, זהו עדיין אחד הז'אנרים הנצחיים והמובילים באומה השסועה הזו, אבל בכל הקשור לתרבות המיינסטרים ולחשיפה ברחבי העולם בין קהלים שונים ומגוונים, הקאנטרי כבר הרבה שנים נדחק לשוליים. העשור הנוכחי הביא איתו רוחות של שינוי; הפוליטיקה האמריקאית, המאבקים הבין גזעיים, מעגל הנוסטלגיה ועוד סיבות פילוסופיות הביאו את הקאנטרי שוב לקדמת הבמה כשאפילו ביונסה כידוע נכסה בחזרה אלמנטים מהז'אנר שחב לא מעט לבלוז ולאומניות אפרו אמריקאיות נוספות. אחד הכוכבים הצעירים הגדולים והבולטים של הקאנטרי בתקופה הנוכחית הוא זאק בריאן, שכבר הספיק לשבור את גבולות מצעדי הקאנטרי עם הלהיט הגלובלי Something in the Orange, ששודר גם אצלנו. ב-4 ביולי, עם חגיגות העצמאות האמריקאית, הוא שחרר את אלבומו החמישי, The Great .American Bar Scene לדבריו של בריאן, האלבום נולד במאמץ נפשי לא פשוט ומתוך בילוי של לא מעט שעות בברים ומסבאות (מסבאה זו כנראה המילה הכי קאנטרי בשפה העברית), בהן צפה בדמויות שבאו והלכו. אפשר לקחת את השורה הזו ולעשות העתק הדבק לחצי מהאלבומים של ברוס ספרינגסטין ולכן לא מפתיע למצוא אותו מתארח באלבום (תמצאו באלבום גם את ג'ון מאייר, ג'ון מורלנד ושיר שכתב בריאן אדאמס). ספרינגסטין, שבעצמו תרם לא מעט לעולם הקאנטרי, מתארח בשיר Sandpaper. השיר נשען קצת על הקצב של I'm On Fire של ספרינגסטין ומשווה בין ההשפעה של אהבה על הנפש לבין השפעה של נייר זכוכית על עץ, גם מחליק ומייפה אבל גם שוחק ומצמצם. מורבידי משהו, אבל כשמשלבים את היוצר של אלבומים כמו Nebraska עם אחד שגדל עליו, לא מפתיע שזו התוצאה. דרך אגב, ב-1 באפריל השנה, האתר Whiskey Riff, שמתמחה בקאנטרי, שחרר ידיעה פיקטיבית על אלבום חדש של בריאן שיכלול דואטים עם ספרינגסטין, מאייר ו-the Avett Brothers. בלי להתכוון הם חזו את העתיד ב-2 מתוך 3 ניחושים מרשימים. מישהו שם צריך למלא לוטו.