בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אלון אולארצ'יק - היא תמשיך גם בלעדיך

לאלון אולארצ'יק הייתה בעיה, הוא כתב כמה שירים חדשים ותהה מי יפיק אותם. זו תהייה קצת מוזרה בהתחשבה בעובדה שאולארצ'יק עצמו הפיק כמה מאלבומי המופת של המוזיקה הישראלית, אבל כנראה שהוא הבין את מה שלצערנו מוזיקאים צעירים נוטים להתכחש לו - כולם צריכים מפיק. "חשבתי שאני צריך, במקום להפיק עוד פעם את האלבום הבא שלי, מישהו אחר שיפיק, שיש לו זווית אחרת משלי", סיפר אולארצ'יק בראיון לכאן רשת ב'. הוא נזכר בשיתוף הפעולה הרגעי שלו עם דודו טסה משנת 2021, כשטסה העניק לו את השיר "מה אכפת לי" והבין שנמצא הפתרון לבעיה. התוצאה היא EP חדש בהפקת טסה, שגם כתב והלחין את אחד משירי האלבום. אמנם הילד הזדקן, ואולארצ'יק יחגוג בשנה הבאה 75, אבל אם לשפוט לפי האלבום החדש, "מתקרבים הכוכבים", נראה שהוא מצליח לשמור על רעננות יצירתית בעזרת שיתופי הפעולה הנכונים והאוזן הסקרנית שלא מתרפקת רק על העבר. השיר "היא תמשיך גם בלעדיך" מורכב ממפגש מדויק ומאוזן בין הכתיבה והגישה הותיקה ואהובה של אולארצ'יק עם העולמות המגוונים והסאונד של טסה. והתוצאה יפה ומרגשת כמו שיכולנו רק לקוות ולדמיין.

קרולינה ולהקת VuVuVu – ילדים של אלוהים

"ילדים של אלוהים" מצליח לשבור שיא במהירות שבירת הלב, בשנייה שבה השורות הראשונות של השיר נשמעות: "כל הילדים של אלוהים רוצים לחזור/ לבית חם, ליד שמלטפת". מכת הפטיש הישירה הזאת היא תוצאה של שיתוף הפעולה בין קרולינה ל VuVuVu, הרכב חדש שמשלב Fאנק עם נגיעות ים תיכוניות ליצירת מערבולת סאונד ייחודית. האלבום הראשון שלהם שיצא השנה ונושא את שם הלהקה, הורכב משורה של רצועות אינסטרומנטליות גרוביות, שהצליחו ליצור חוויה אוניברסלית על גבי קצב אוריינטלי. ב-"ילדים של אלוהים" הקול המוכר והחם של קרולינה, ממקם את הקצב של VuVuVu ישירות במציאות החיים שלנו. קרולינה כתבה את השיר אחרי הופעה בכיכר החטופים שהשאירה אותה חסרת מילים. כל מי שביקר בשנה האחרונה בכיכר ימצא אותה משתקפת במילים. הפרצופים העייפים, הדומעים של הורים שמבקשים לחבק חזרה את הילדים שלהם, ושאנחנו רוצים כל כך לחבק אותם: "בלילה נשארות לבד תמונות/ של פרצופים שלא שמרנו מכל פגע / כל האמהות והאבות זקוקים לרוך/ של נשמה גבוהה ומלטפת". השיר מצליח לקחת את המציאות הבלתי ניתנת לתיאור ולתת לה מילים, גם אם הן מלאות ביותר שאלות מאשר תשובות. הוא נותן טיפה של נחמה, לא באמצעות תקווה, אלא על ידי הידיעה שאת המשא הבלתי נסבל הזה אנחנו נושאים ביחד. הוא לוכד באמפתיה עצומה את העצב האינסופי והגעגוע, מביט ישירות בעיניים של המציאות וקורא את הקריאה החשובה ביותר שצריך לקרוא: כל הילדים של אלוהים צריכים לחזור הביתה.

Jack White - That's How I'm Feeling

מתישהו אחרי פירוק הצמד הכי רועש ומגניב ברוק של המילניום הנוכחי, הרבה אחרי שכתב ריפים שהפכו להמנוני הפגנות ואצטדיוני כדורגל, אחרי שגם ההרכבים האחרים שהקים חדלו מלפעול ואחרי כמה אלבומי סולו מעולים - ג'ק וייט הפך למשהו אחר. בתהליך איטי ומחושב שלא בטוח שניתן לקרוא לו התבגרות, השיל וייט בשנים האחרונות את החזות הפרועה, הספונטנית והמשוחררת שאפיינה אותו בעבר והחליף אותה בפוזה מהודקת, אינטלקטואלית ומעט טרחנית. בלורית צבועה בכחול החליפה את הרעמה השחורה, התנסויות ז'אנריות החליפו את הרוקנרול הבסיסי והפקות מהקוצעות את הלכלוך הפאזי והמחורע של ה-White Stripes. אמנם גם בכל התקופה הזו וייט מעולם לא חדל לכתוב שירים טובים, סוחפים, אפקטיביים ולעתים גם מרגשים ונוגים, אבל לעתים זה הרגיש שכל הכיף קצת נעלם. כמה טוב שעכשיו הגיע, בהפתעה, אלבומו החדש של וייט ומחה את המגמה הזו באבחת פריטה אחת. No Name, אלבום הסולו השישי של ג'ק וייט, הוא כמוסה רועשת ומלהיבה לאורך כל 42 דקותיה, עמוסה בשירי בלוז בעטיפה פאנקיסטית לא מרחמת שמרעידים את הקרביים כמו באסים במועדון טכנו ומתפוצצים בפה כמו סוכריות קופצות. That's How I'm Feeling, אחד השירים המוצלחים והמהנים מתוכו, הוא קלאסיקה ג'ק וייטית מהרגע הראשון, עם כל הברייקים והשטאנצים האהובים. "ככה אני מרגיש עכשיו" מצהיר וייט בפזמון החוזר שלו, וכשזה נשמע כך, אנחנו בהחלט שמחים עם ההרגשה הזו שלו.

Lucy Rose – The Racket

שנים לא קלות עברו על הסינגר סונגרייטרית הבריטית לוסי רוז. את הדרך שלה היא התחילה כזמרת רקע של הלהקה Bombay Bicycle Club ובשנת 2012 הוציאה אלבום בכורה שזכה לביקורות נלהבות, ושיר מתוכו אפילו הושמע בסדרה Skins שהייתה אז בשיא הצלחתה. באלבומים הבאים, שנעים בין טכניקות הפקה וסגנונים שונים, רוז התקשתה להתעלות על אותה ההצלחה הראשונית. לצד זאת, לפני שלוש שנים, היא אובחנה עם מחלת עצמות נדירה שגרמה גם לשברים בשמונה חוליות בגבה. באפריל האחרון, אחרי הדרך המטלטלת הזאת, היא הוציאה אלבום חמישי בשל ואישי במיוחד בשם This Ain't the Way You Go Out, שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו. בסינגל מתוכו, The Racket (שפירושו רקטת טניס אבל גם מילה אנגלית במיוחד לרעש ובלאגן), השירה שלה צפה מעל רצף של אקורדים שזזים בכרומטיות אבל אף פעם לא מגיעים לפתרון. מהלך שמשאיר איזו אי נוחות באוויר לצד הנינוחות הקצבית ומלאת הנשמה של השיר. יחד עם המילים שאומרות בין היתר - ״לא תוכלי לשבור אותי, לא אתן לך להוריד אותי״ ומכוונות למחלה, נוצר המנון חזק שרק ממריא מעלה יותר ויותר לכל אורכו ומציף את ההתמודדות בגבורה מול הקושי, יחד עם קבלה והודיה של שבריריות הגורל. זה השיר הסוגר של האלבום, ובהתאמה מהדהד ברובד המוזיקלי והמילולי את מעגליות החיים. וולקאם באק לוסי.