בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אורי בראונר כנרות - כאילו כלום

כנראה שבתקופות האלה, שבהן הזמן עוצר מלכת, נפתח מרחב שמאפשר לאורי בראונר כנרות לבטא את הקול שלו כאמן סולו, כי תקופת המלחמה הייתה הההשראה לסינגל הרביעי שלו, "כאילו כלום". השיר נפתח עם הפאז הדומיננטי שכבר הפך לסימן ההיכר של המוזיקה שלו בהרכביו השונים. בלי פילוסופיות או תחזיות יומרניות, הוא מגולל תיאור זן פשוט של עולם שבו הכל ממשיך כפי שהיה בדבקות מפליאה אל מול לבו השבור. כדי לדייק את הפער המשונה הזה בין תחושת ייאוש עמוקה ומשתקת לבין המחזוריות היפהפייה של הטבע, הוא לוקח השראה מאסתטיקה של שירי ארץ ישראל הישנה, השראה שהשפיעה גם על שיתוף הפעולה שלו עם להקת רסקו, הקאבר ל- "כמה נעים" של החלונות הגבוהים. המפגש הזה בין ארץ ישראל הישנה לארץ ישראל של היום, שתחום כאיים של שלווה בין ריפים של גיטרה יוונית, הוא מפגש שאותו שאורי בראונר היטיב לתאר כ-"נוסטלגיה שמחזירה אותנו לתקופה שבה השירים הכי יפים היו שזורים במציאות קשה"

רונה קינן - כל מה שיש לי

אם עוד לא הרגשתם זקנים השבוע, קבלו את הכותרת הבאה: רונה קינן מציינת השנה 20 שנות יצירה. נדמה שרק לפני רגע פיזזנו בנאיביות עם "לחיות נכון" או נפרדנו בשברון לב לצלילי "עיניים זרות" ופתאום חלפו שני עשורים מאז "לנשום בספירה לאחור", אלבומה הראשון של היוצרת המבריקה, שהתחילה להקליט ולשיר כמה שנים עוד לפניו. כעת, עם קילומטראז' של שבעה אלבומים מאחוריה, כשהאחרון בהם יצא רק בשנה שעברה, היא ניגשת להוציא אלבום שמיני בקרוב. תשעה מתוך שיריו של האלבום החדש נכתבו והורכבו בטרם השבעה באוקטובר אך נזנחו לרגע בצד ברקע הטלטלה שחווינו כולנו. אז, כשיצאה קינן להופיע למפונים ופצועים ברחבי הארץ, היא גילתה כמו רבים מאיתנו שהנחמה נמצאת בשירים ישנים ואהובים. כך, גם לכותבת אינטליגנטית וחדה כמו קינן, נגמרו לרגע המילים והיא פנתה להיאחז במילותיהם של אחרים. אבל המילים חזרו. השיר "כל מה שיש לי" הגיע אל קינן בישירות של תודעה חסרת תיווך והופק באותה הפשטות והעירום בידי עומר שונברגר. מהר מאוד היה ברור שזוהי החתיכה החסרה, השיר העשירי לאלבום החדש, שאפשר להוציא כעת ממגירות האולפן ולהכין לאוויר העולם. בשיר, מצטטת קינן את "החיטה צומחת שוב", אולי הקלאסיקה העברית הרלוונטית ביותר לאירועי שנה זו, אשר צורבת מתמיד בלב וגם מעודדת כרצוי בכתף. ״כל מה שיש לי הוא שיר תקווה שנולד במציאות אפלה, מתוך הצורך להושיט יד, לספק נחמה לאלה שזקוקים לה יותר מכל ולהזכיר, שמה שקמל, יצמח שוב מלמטה, כמו חיטה." כתבה קינן על השיר, ודייקה בתיאורה כהרגלה.

Beabadoobee - Take A Bite

בכל תקופה מוזיקלית ישנה חזרה אל העבר. מוזיקאים שלא חוו תקופה מסוימת חולקים את הגעגוע המדומיין הזה עם מיליוני מעריצים, שבדומה אליהם, לא חוו את אותו עשור. טיים אימפלה לא עשו פסיכדליים בסיקסטיז, דה וויקנד לא רקד באייטיז, ועדיין, הם הצליחו להתייחס ולהתגעגע לעשורים האלה, תוך יצירת פרשנות רעננה ואולי תפיסה קולקטיבית חדשה של אותן התקופות. בשנים האחרונות, אפשר להרגיש שגל הרטרו מגיע אל תחילתו של המילניום. אם אלה הג'ינסים הנמוכים או להיטי פופ שנשמעים כמו שירי רוק, דור ה Z חווה את שנות ה-2000 כתקופה עתיקה שהגיע הזמן להחזיר, בכל תחומי החיים. הבעיה בהתייחסות האובססיבית שלנו לעבר עלולה להיות בהיעדר המקוריות, בהישענות גדולה ונוחה מדי על מה שכבר נעשה. אצל Beabadoobee, הבעיה הזו מדולגת בקלילות. היוצרת הבריטית ממוצא פיליפני, נציגה מובהקת של Gen Z, מציגה בשיריה איזון מדויק בין המבט לאחור וזה קדימה ומצליחה לייצר מוזיקה שנשמעת מוכרת אבל גם מקורית. שירה החדש Take A Bite הוא קלאסיקת MTV של התפר שבין סוף שנות ה-90 לאלפיים, תקופה שהיא עדיין לא נולדה בה. מעבר לרפרנס הברור ל-Incubus, אפשר לשמוע בשיר מתוך האלבום החדש This Is How Tomorrow Moves (שהופק על ידי ריק רובין) גם את פיונה אפל, אנוק, אבריל לוין ובערך כל להיט עם דיסטורשן שיצא אחרי באג 2000. כך, Beabadoobee נמנעת מקלישאות באופן הכי פרדוקסלי שיש: היא נצמדת לנוסחה. מסתבר שכשכותבים להיט, ועושים את זה טוב, המקוריות איכשהו משתחלת מתוך הייחודיות האינהרנטית שלנו כיצורים. Beabadoobee נשמעת כמו הכל וכמו שום דבר אחר בעת ובעונה אחת, וזה כל הקסם

Fontaines D.C. - In The Modern World

אחד מכוחות הטבע שתמיד אפשר לסמוך עליהם הוא הנטיה האנושית לנוסטלגיה. לא מפתיע, אם כך, שעם הגעתן של החדשות המרגשות על איחוד של אואזיס, המוני אנשים מסביב לעולם מצאו את עצמם חוזרים ללהיטי האחים גלאגר. ואם הצלחנו לחוות את ההתרגשות אפילו כאן, במדינה שבה יוצאים פושים כמו "מחר המלחמה תמשיך כרגיל", אפשר לדמיין את רעידת האדמה שהורגשה במולדתם של הגלאגרים - בריטניה. תוך שבוע מההכרזה האלבומים של אואזיס חזרו לראש מצעדי המכירות, כשרק שניים מצליחים לגבור על כוח המשיכה של הנוסטלגיה; הראשון הוא אלבומה של כוכבת הפופ העולה סברינה קרפנטר. במקום השני, הפתעה: להקת הרוק האלטרנטיבי שממשיכה לדרוס כל ציפייה - Fontaines D.C. אלבומה החדש והרביעי של החבורה מאירלנד מסמן שינוי כיוון: הם מתרחקים מהקו המקורי שחיבר פאנק ופוסט-פאנק עם טיול שורשים במוזיקה האירית. עכשיו, כשהם מגובים באחד הקהלים הגדולים והנאמנים של עולם הרוק העכשווי, הם מרשים לעצמם לחקור אזורים חדשים - חזרה מוזיקלית וגם ויזואלית לימי הרייבים של מאדצ'סטר (כפי ששמענו בסינגל Starburster), ומעל להכל - המנוניות. אותה מילה שבמשך עשורים נשמעה כמו שם גנאי בקרב אמני אלטרנטיב רבים, מרוחה בגאווה על כל תו שיוצא מהגרון של גריאן צ'אטן באלבום החדש, וניכרת בכל פריטת גיטרה. השיר In The Modern World הוא אחת הדוגמאות הטובות לכך. שיר שנכתב בביקור מסויט בלוס אנג'לס, מתוך תמונה דמיונית של מפגש בין שני אנשים בתוך ארמגדון, עם סאונד עשיר במיתרים שמנסה להעביר תחושת זוהר הוליוודי שהולך ומתעמעם. צ'אטן, הסולן, סיפר שזה השיר האהוב עליו באלבום. "תמיד ידעתי שאני רוצה לכתוב את השיר הזה. זה שיר שבאותה מידה לנה דל ריי יכולה להוציא". אז למי שכבר הספיד את הרוק, והצליח להשיג כרטיסים לאיחוד של אואזיס, בדרך שווה לעבור בהופעה של להקה שאולי נחזיק אצבעות לאיחוד שלה בעוד עשרים שנה מהיום.