בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

אביתר בנאי - מבול

האלבום החדש של אביתר בנאי, "שיחות שלום", לוקח על עצמו משימה מעט יומרנית: להיות גשר בין החלקים השונים של החברה הישראלית. בין הזהויות המתנגשות ובין תפיסות העולם המנוגדות. גם אם השאיפה הזאת נראית נאיבית, כנראה שאם יש דמות אחת במוזיקה הישראלית שמגלמת אפשרות לגשר, היא דמותו הקונצנזוסיאלית של בנאי. אמן שהטרנספורמציה הרוחנית שלו השאירה אותו באופן חריג אהוב ומוערך על ידי קשת רחבה של ישראלים. היכולת שלו להפנות מבט כנה ולא מלוטש פנימה הצליחה להשאיר אותו רלוונטי מעבר למגזריות שמתרחבת בתוכנו. את המבט הזה מפנה בנאי באלבום החדש אל עבר נפשה של חברה שמתחבטת בינה לבין עצמה, בתקופה של ערעור קשה של יסודות הבית. שאלות שהרגשנו בטוחים לגביהן על זהות ואמונה נפרמות למיתרים נפרדים. אחרי שבאלבום גרסאות הכיסוי שהוציא בסוף השנה שעברה, בנאי ניסה להעניק תחבושת על הפצעים הטריים, הפעם הוא צולל לעומק הזהויות השונות והסותרות שמגדירות אותו ובכך גם את עצמנו. "מבול" הוא אולי הנקודה שבה הוא נוגע בעצב החשוף ביותר. הניסיון למצוא משמעותיות והגדרה, הוא בעצם מסע לחיפוש פנימי: "אדם מבקש אהבה ובעצם את עצמו הוא מבקש / מבקש את אלוהיו ובעצם מבקש את עצמו", שר בנאי. מעבר לרצון החזק לקשור את הבקשה הזאת לביוגרפיה של הכותב, יש בה קודם כל הבחנה אקוטית על מה שמכונה "המצב" ב-ה' הידעה. התחושה החזקה של חיפוש העוגנים בתקופות סוערות. הוא לא מנסה לבטל את עוצמת המאבק הפנימי שמתחולל, אלא מנסה לשכך אותו עם מבט חומל. אולי החידוש הגדול ביותר באלבום הוא העיבוד המוזיקלי האופטימי באופן חריג ליצירתו, עליו אחראי תמיר מוסקט. הפעם, נוטש בנאי את הפריטה העדינה על הגיטרה או המכות המיואשות על הפסנתר לטובת סאונד גדול יותר, חי יותר ומשוחרר יותר. מתוך השבר הגדול שהאלבום הזה נכתב לתוכו, בנאי לא יוצא רק עם ייסורים והתחבטות, אלא גם עם תקווה וציפייה לשינוי. בסוף המבט החודר אל הסערה שמתחוללת בתוך הלב בשיר מבול ישנה שורה אחת הניצבת בסוף השיר ונושאת איתה את הרוח החדשה הזו: "ואור נכנס לחדר". מעבר לגבולו של הים, בקו השמיים הצלול, ישנו מגדלור. קרן אור המכוונת לעבר הקרקע שצפה ועולה אחרי שהמבול נגמר.

Noga Erez Feat. Robbie Williams - Danny

בכל שנה, ובמיוחד השנה, נראה שאי אפשר להיות אמן ישראלי שמצליח מעבר לים בלי להתמודד עם שק של בלאגן נלווה. במקרה של נגה ארז, ונדליסטית ותיקה (ומוצהרת החל מצאת אלבומה החדש), נראה שהבלאגן הזה לא רק שלא מסיח את דעתה מיצירה - אלא דווקא מתדלק אותה. הרבה לפני שאילון לוי הרים את הגבות בסקיי ניוז או ששחקנים נשכחים נחתו כאן כדי לצלם רילז בארץ הקודש, נגה ארז הייתה שגרירתנו הטובה ביותר בעולם. בעל כורחה, בזכות כישרון וכריזמה בלבל בינלאומי, הפכה ארז, לצד שותפה לחיים וליצירה אורי רוסו, למקור גאוותנו המנוכס בעולם. זה שתפס את אוזנה ולבה של בילי אייליש (רק כדי להיזרק ממנו אחרי 7.10) וזה שלאחרונה נבחר על ידי פינק לחמם אותה בהופעותיה בארה"ב. בשנה האחרונה, בצל הטרלול שמקיף אותנו, נראה שארז נאלצת להתמודד עם ההשלכות של ההצלחה הזו בווליום מוגבר. להדוף סערות תקשורתיות מימין ומשמאל, לעלות למתקפה על ה-PC שמרגיז אותה וגם להזכיר לכולם שלפני הכל היא פשוט מוזיקאית מאוד טובה ומגוונת. באלבומה החדש, The Vandalist, השלישי במספר והראשון בלייבל הבינלאומי "אטלנטיק", היא מצליחה לעשות את זה מצוין. ארז היא כנראה האמנית היחידה בעולם שיכולה להכיל באלבום אחד אירוחים של עדן בן זקן, רביד פלוטניק ורובי וויליאמס. לקפוץ בין אד ליבז של "יאללה יאללה" ואווירת החפלה ברוח אוברול מנומר ב-30 שקל, אל ביטים בסאונד של מיליון דולר. להמשיך לרפרר חזק לקנדריק לאמאר ולגרוליאז, לתת קפיצה לאולדסקול ראפ מלאבסי עם כל הבום-שאקלה-לאק, להודות לטרנטינו, לחוה אלברשטיין ולדודו פארוק ולהניח פזמונים מנצנצים וגרנדיוזים שנועדו לאצטדיונים מלאים. האלמנט האחרון מביניהם, מופיע בשיא כוחו באלבום בחסות הדואט עם אליל הפופ הבריטי, רובי וויליאמס, שהקשר איתו נולד לאחר שהוא אירח את ארז בהופעתו בישראל. זה לא שיתוף הפעולה הבינלאומי היחיד של ארז באלבום, ובטח לא הראשון בקריירה שלה. רק לפני שנתיים, שמרגישות אמנם כמו נצח, הוציאה ארז את שירה Nails בגרסה עם אגדת הראפ מיסי אליוט, שגרמה בזמנו גם לוויליאמס להבחין בה. ובכל זאת, כעת, ברקע מצבה של מדינתנו בעולם, נראה שהאירוח של כוכב בינלאומי בסדר גודל שכזה באלבום ישראלי הוא הישג מרשים עוד יותר וכמעט בדיוני בהסתברותו. Danny הוא שיר אפלולי ועטוף מסתורין, אשר ליין הבס היורד במהלכו והכינורות המבליחים במרווחים מקנים לו את התחושה של שיר בונד קלאסי. על גבי השכבות המוזיקליות העשירות האלו, בחוצפה ישראלית אופיינית ונהדרת, גונבת ארז את השואו גם לשועל פופ מנוסה כמו וויליאמס. ונדליסטית, כבר אמרנו.

Jessica Pratt - The Last Year

ג׳סיקה פראט, שם מוכר לכל חובב או חובבת פולק-פסיכדלי, חוזרת בשיר חדש מתוך אלבומה הרביעי. The Last Year הוא שיר הסגירה האלטרנטיבי- אחרי שהאורות כבו, כשהאבק כבר שקע, נותרה פראט עם הגיטרה האקוסטית שנשמעת כאן דקה כמעט כמו יוקלילי. השיר החדש נשמע כאילו היה המצע לכותרות הסיום של סרט מעושן מהסיקסטיז, איפשהו בין ניקו לבין הצדדים האפלוליים של הקרפנטרז. The Last Year הוא שיר אהבה אופטימי ופסימי בעת ובעונה אחת. פראט מבכה על מערכת יחסים שנגמרה ומאמינה שזה לא הסוף, כפי שמוטב לכל אדם שבור לב להצליח לעשות. אם כבר הלב נשבר, אז שיהיו שירים כמו זה.

Stevie Wonder - Can We Fix Our Nation's Broken Heart

ב-7 באוגוסט 1974 יצא השיר You Haven't Done Nothing של סטיבי וונדר. השיר יצא בתקופת פרשת ווטרגייט שהסעירה את ארה"ב והיה למעשה מעין מכתב Fאנקי של כעס, בוז ותוכחה לנשיא ניקסון (שמצדו לא הטריח את עצמו בזוטות כמו סאבטקסט). יום אחרי יציאת השיר, ניקסון התפטר. המסקנה המתבקשת מהסיפור האיזוטרי הזה היא כמובן שסטיבי וונדר הוא קובע מדיניות ושלמוזיקת ה-Fאנק אכן יש כוחות פוליטיים בלתי נתפסים. 50 שנה קדימה, באוגוסט 2024, סטיבי וונדר פונה שוב לפוליטיקאים, כעת למפלגה הדמוקרטית. הפעם, המילים שנשא בנאומו על במת הכנס של הועידה הלאומית היו מילים של תמיכה בקמלה האריס, אבל יותר מכל, אלה היו מילים של תמיכה ברוח האמריקאית. לאורך השנים, וונדר לא נמנע ממסרים פוליטיים נוקבים, לפעמים פשטניים להפליא (כדוגמת (It's Wrong (Apartheid), אבל תמיד מהותיים. המסר העקבי ביותר שלו תמיד היה הקריאה לאהבה כאקט של תיקון, ובימים טרופים, אף כאקט של מחאה. בוועידה שהתקיימה הקיץ הוא אמר לקהל: "על אף שהלב שלנו נחבט ונשבר, מעבר לתפילה, אני יודע מהי חשיבותה של פעולה ועכשיו הוא הזמן להבין מה נדרש כדי לנצח. לנצח את שיברון הלב [..] עלינו לבחור באומץ על פני שאננות [...] בשמחה על פני כעס ושלום על פני מלחמה". כשבועיים לאחר הוועידה, הוציא וונדר את השיר Can We Fix Our Nation’s Broken Heart שמחזיק בדיוק באותם המסרים שביטא שם, אך פונה לא רק לאומה האמריקאית, אלא לאנושות כולה. עם מסר ענו ובו קריאה לסובלנות, התפכחות ואחדות, סטיבי וונדר מגלם את תפקידו הטבעי בתקופות של ואקום רוחני, וממלא בדרכו הטבעית שוב ושוב את העולם בצלילים של אהבה. קשה שלא להזדהות גם כאן עם התיאור של הימים האלו כריחוף בודד בחשיכה ובקור מר. לעתים, הלב עשוי להיות נוקשה גם מול משפטים נדושים כמו "זה אתם ואני, אנו אוחזים במפתח". אבל כשאלו מגיעים מאדם שפילס את דרכו באמצעות לחנים מושלמים דרך תקופות חשוכות מתקווה - האמונה שכל זה אפשרי, קצת נגישה ומשכנעת יותר.