כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
אלון עדר - נשמה יקרה
לים גלס ז"ל הייתה אהבה עמוקה למוזיקה. היא נגינה בתופים, כתבה שירים והספיקה להיות חברה בהרכב מוזיקלי לפני שהתגייסה לצבא כתצפיתנית בגדוד האיסוף של אוגדת עזה. היא הייתה סמלת מחלקה במוצב נחל עוז ובין המשמרות התובעניות היא המשיכה לכתוב מוזיקה, ולנגן אותה עם החיילות שלה במחלקה, ממש עד השבת ב-7.10 בה היא נרצחה. אחד המוזיקאים האהובים על ים היה אלון עדר, שבמחווה נוגעת ללב הקדיש לה את השיר החדש שלו ושל הלהקה, "נשמה יקרה". המילים שכתב חבר הלהקה רן דרום, מצליחות לגעת בצורה מתוחכמת בקושי שבלכתוב על השכול. הנסיון לתמלל כאב שהוא כל כך גדול, עד שנהיה קשה לומר עליו משהו. ובכל זאת, הבתים של השיר מצליחים לתאר בחמלה את הרצון הבלתי אפשרי לפגוש את מי שאנחנו יודעים שאין דרך לפגוש יותר. בהרבה מובנים זהו אחד השירים האקטואליים ביותר שעדר ולהקה הוציאו אי פעם. במקביל, המלודיה העדינה נשמעת כמו מנגינה שהתקיימה כאן מאז ומעולם. השיר מציע מבט רגיש על מה שנמצא בין הנצח להנצחה. השיא שלו הוא בפזמון החוזר שמורכב ממילה אחת בלבד: "לעד". בשירת המילה הזאת מצטרפים קולות רבים, שהוקלטו בהופעה לפני קהל. ביחד, הקולות הופכים למעין תפילה או זעקת אבל קולקטיבית, שבורה ונוגעת במיוחד. במילה האחת הזאת, השיר מצליח לספר הרבה על המורכבות העמוקה של המוזיקה. היופי והנחמה שהיא מאפשרת עם היכולת להחזיק דברים בהווה, אבל בכך גם משמרת את הכאב של האובדן, שלעולם לא יוכל להירפא.
ברי סחרוף - אולי צריך לתת לזה עוד זמן
את מילות השיר "אולי צריך לתת לזה עוד זמן" כתב אריק איינשטיין בשנות השמונים, אחרי שעבר תאונת דרכים קשה שהשפיעה עליו עמוקות. לאלבום הבא שלו, "שביר", שעסק באותה טראומה, הוא הזמין את יצחק קלפטר כשותף מלא. מהרגע שהלחן הקלפטרי המריר-מתוק פגש את המילים הכואבות, היה ברור שהעיסוק בפצע האישי של איינשטיין יהדהד בהמשך, כמו רבים משיריו, גם לפצעים של אחרים. עכשיו, שנה אחרי שנפער בנו פצע שכמוהו עוד לא הכרנו, ברי סחרוף מרים את הכפפה עם ביצוע משלו לשיר שלא משאיר שום מקום לספק - מדובר במבט ישיר אל התהום המשותפת, אל הכאב הקולקטיבי. כעת, כבר אין דרך אחרת לשמוע את המילים האלו. כולנו יודעים מהם הפצעים שלא הגלידו, מדוע החיים לא חזרו למסלולם ולמה בדיוק צריך לתת עוד זמן. הקול המחוספס והאהוב של ברי צף מעל עיבוד יפהפה למיתרים ונשיפות של נדב הולנדר, שמצליח להחליף אפילו את הגיטרה של קלפטר בהצלחה רבה. כשברי שר "יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה" קשה שלא להצטמרר ולהרגיש את המחנק עולה בגרון. בכל זאת, כנראה שצריך לתת לזה עוד זמן. ומה יהיה? ימים יגידו. אבל סולו גיטרה של קפלטר מנוגן בבסון זו אולי נקודת התחלה טובה להחלמה.
The Cure - Alone
כבר שנה שנדמה שהעולם הופך למקום חשוך יותר ויותר. באקלים ובמצב רוח כזה, אין הולם מאשר לקבל מוזיקה חדשה מלהקת החושך האולטימטיבית, הקיור. 16 שנים מאז אלבומם הקודם, 4:13 Dream הנהדר, הכריז החודש רוברט סמית' שלהקתו תוציא בקרוב את אלבומה ה-14. האלבום, שיקרא בשם ההולם לימינו - Songs of a Lost World, התבשל במשך כמה שנים של עבודה ותוכנן לצאת עוד ב-2019, אך נדחה מסיבות שונות ויגיע אלינו במלואו ב-1 בנובמבר הקרוב, בול בזמן לחורף (הבריטי) ולחורף של הנפש (הישראלית). ההצצה הראשונה שסיפק ההרכב לאלבום, היא רצועת הפתיחה שלו - Alone, שיר קיורי טיפוסי ומעלה נשכחות אך כזה שמצליח להימנע מהתרפקות על נוסטלגיה ריקנית. השיר נפתח בפומפוזיות המזכירה את צליליו הראשונים של Plainsong, הקטע הפותח ב-Disintegration, אולי האלבום הגדול ביותר של הקיור, וממשיך ל-3 דקות של אינטרו מוזיקלי רב שכבתי כמיטב המסורת. האם אפשר עוד לקרוא לזה אינטרו אחרי 3 דקות של עולם ומלואו? או שאולי הופעת השירה של סמית' היא בכלל חלק נפרד של השיר? כך או כך, מהר מאוד ברור שאנחנו בצלילה עמוקה לתוך טקסטורה מוכרת ושואבת. עם הצטרפות הטקסט של סמית', שנכתב בהשפעת שיר עתיק של המשורר האנגלי ארנסט דוסון, לובשת הדרמה מימדים אפיים של ממש. "קרים ומפוחדים, אנחנו הרוחות של מי שהיינו" שר סמית, וקורא לנו להצטרף להרמת כוסית עגומה במשתה פרידה מעולם שקפא. הוא מחפש תקווה ועדויות לאהבה שנכחדה בשאריות אפר של מה שהייתה פעם אש מדורה, מביט לשמיים ורואה ציפורים שצונחות אל מותן ובוכה עד שהאיי-ליינר האיקוני נמרח לו על הלחי. ברקע, כמובן, מהדהדים הבס של סיימון גאלופ, אולי סימן ההיכר המוזיקלי הבולט ביותר של הלהקה, ושטיחי הסינתסייזר של רוג'ר אודונל, הקלידן הוותיק שחשף לאחרונה את התמודדותו עם סרטן מורכב. בזכותם, ובעזרת הגיטריסט החדש יחסית ריבס גארבלס, שזוהי הופעתו הראשונה באלבום אולפן של הלהקה, נשמעים הקיור מודל 2024 כמו גרסה מחוזקת ורעננה של עצמם. גם בעשור החמישי לחיי הלהקה, והשביעי לחיי חבריה, מתברר שהמרכיבים ממנה היא עשויה נותרים מרגשים ואפקטיביים. אולי, הם אפילו רלוונטיים מתמיד.
Jungle - Let's Go Back
לאחר השבחים שגרפו בעקבות האלבום האחרון שלהם, Volcano, הציפיות מ-Jungle גדלו ואיתן גם הסקרנות מהצעד הבא שלהם. האלבום, שזיכה אותם בפרס BRIT להרכב הבריטי הטוב ביותר של השנה, קיבל המון אהבה, וזאת בעיקר בשל האופן המיומן בו נשזרו בו יחדיו היפ הופ, האוס, דיסקו וסול לכדי סאונד שנחשב למגובש ביותר שלהם עד כה. סביב יציאתו, שיתפו חברי ההרכב שחלק משמעותי באופן החדש שבו ניגשו למוזיקה נולד מהמפגש עם המפיק inflo (מייקל קיוואנוקה, SAULT). בעבודה איתו, למדו בג'אנגל כיצד לכתוב שיר מהר, באופן שנאמן לאנרגיה היצירתית שחיה ברגע בו נכתב. זה דרש שחרור מסוים מהצליל הצלול והחד, אבל לטובת לכידה של מהותו של הרגע, זה היה מאמץ משתלם. המהות הזו, מורגשת וברורה במיוחד בשיר הרטרו פופ-סול החדש שלהם. השיר Let's Go Back הוא המשך מאוד טבעי לסאונד של האלבום Volcano. כשמו של השיר, הוא מציע חזרה אחורה לימי הפילדלפיה סול והסול של הסבנטיז בכלל, עם הרמוניה והפקה שבאופן מכוון או לא, שולחות את האוזן לשיר Right Back Where We Started From של מקסין נייטינגייל מ-1975. ההשפעה של הסבנטיז סול על המוזיקה של jungle רק הולכת ומתרחבת עם הופעתן של מילים פשוטות ונאיביות מימי הדו וופ, בהם שברון לב היה משהו שנהוג להגיש בשכבות הרמוניות מחייכות על גבי ביט קופצני.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
