כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
יואב ארבל - Summer Cry
מדי פעם, מגיעים אלינו שירים קטנים, כאלה שלשים לב אליהם זו תחושה מספקת כמו כריית פנינים ממעמקי האוקיינוס. יואב ארבל, שבין היתר פועל גם כמתופף של ג'יין בורדו והרכבים ישראלים נוספים, מצליח, ולא בפעם הראשונה, להעשיר את עולמנו בפנינה מוזיקלית שכזו. Summer Cry הוא שיר מינימליסטי על הבדידות שהקיץ, דווקא הוא, מביא איתו. למרות ההתייחסות הישירה לקיץ, נראה שהשיר מתאים בדיוק לתקופה הזו, שבה מזג האוויר משתנה והשמש שוקעת מוקדם מדי. בימים כאלו, אולי Summer Cry יגרום לנו להרגיש פחות לבד.
ניר כנען - אל תלכי
"אל תלכי" הוא בסך הכול השיר השלישי שמוציא ניר כנען, ששירו הקודם "שיר לנטע" הפך לתופעת רשת מקומית. זה מפתיע, כי הסאונד של כנען לא מרגיש לרגע בוסרי. להיפך, משיר לשיר נהיה ברור יותר שכנען יודע בדיוק לאן הוא מכוון. מלודיה עדינה של כלי מיתר, בליויי של נגינת פסנתר מינימליסטית, מייצרים בשיר הזה אווירה חלומית ואוורירית שפשוט נעים להיכנס אליה. מה שמעצים את האווירה הזאת הוא הקול של כנען, שנע במנעד רחב מבלי שהוא מרגיש מתאמץ לרגע ומייצר תחושה של כנות אמיתית, של כאב ושל געגוע. במקביל, מצליח השיר לקחת אותנו בצורה אינטימית אל הכאב של זוג שמתרחק בהדרגה זה מזה, וגם למסע על פני הארץ והשמיים. דרך ריצה בשדות ושייט על גבי ענן, לבן התהום שיכולה להיפער דווקא בחדר ובו שני אנשים. זהו שיר שנמצא גם בכאן ועכשיו וגם בכל מקום ובכל זמן. כעת, הוא ימצא גם אצלכם במקלטי הרדיו.
Clairo - Juna
בעולם שבו מוזיקה יוצאת בקצב מסחרר, היכולת של יוצרים ברחבי העולם להתחדש ולהפתיע את המעריצים והמבקרים הפכה לקשה יותר ויותר. במקרה של קלייר קוטרל (או פשוט קליירו), אחת ממובילות ז'אנר ה-Bedroom Pop העדכני וגל היצירה הקווירי של השנה האחרונה, נראה שהאתגר הזה לא מאיים כלל. באלבומה האחרון, Charm, מצליחה קליירו האמריקאית בת ה-26 לשמור על הקסם הייחודי שלה ולכשף את המאזינים בסאונד אינדי-פופ חלומי, כשהפעם היא נשענת על השראה מהלחנים האווריריים של יוצרי פולק משנות ה-70. הבחירה הזאת התגלתה כמשתלמת ומדויקת עבורה, בין היתר בשל השידוך המוזיקלי אל הטקסטים החשופים שהיא כותבת, העוסקים בין היתר בגילוי עצמי, התבגרות וחקירה של מערכות יחסים. אחד השירים הבולטים מתוך האלבום הוא Juna, שהפך תוך זמן קצר לחביב המעריצים והספיק להתגלגל לקהל רחב יותר של גולשים ברשתות החברתיות שיצרו סרטונים לצליליו. בשיר, קליירו חוקרת את האפשרות של קיום מערכת יחסים בטוחה ובריאה מהזווית הקווירית וכותבת על המעבר מאנרגיה זכרית שליוותה אותה במערכות יחסים עם גברים אל אנרגיה נשית שמלווה אותה במערכות יחסים עם נשים. לאחרונה, שחררה קליירו קליפ לשיר, המתכתב ויזואלית עם החזון האמנותי והנרטיבי הזה, כאשר הוא מציג אותה מפזמת בקולה העדין כשלצדה גברים ונשים מתאבקים ביניהם בברוטליות. זוהי התנגשות של דימויים מנוגדים לא רק בשל המפגש בין העדינות שלה לאגרסיביות של המתאבקים, אלא גם בשל הפער בין האותנטיות החשופה של קליירו אל התיאטרליות המולבשת והמבוימת של זירת האגרוף בסגנון WWE. עם הכנות הנגישה הזו, קליירו מתקרבת עוד ועוד ללבנו, וכך גם ללבם של רבים אחרים. לאחרונה, היא אפילו הוכרזה כמועמדת לפרס הגראמי על אלבומה השלישי ולנו רק נותר לקוות שהוועדה תדע לבחור נכון.
The Smile - Bodies Laughing
"נדע שהעולם ממש בצרות כשאנשים יפסיקו להאזין למוזיקה עצובה" אמר פעם תום יורק בראיון. זו אולי הסיבה שהוא ממשיך לייצר מוזיקה כזו, כדי לשמור על העולם. בשנים האחרונות, הוא עושה את זה בעיקר תחת ההרכב The Smile, הטריו שלו עם השותף הוותיק ג'וני גרינווד ומתופף הג'אז תום סקינר (Sons of Kemet). מבין כל התארים והכותרות שהודבקו להרכב בשש שנות פעילותו עד כה, ברורה מכל היא הקביעה כי The Smile הם כנראה ההרכב ששמו הכי לא תואם את המוזיקה שלו מאז נירוונה. כך, גם בהאזנה לאלבומם החדש, שיצא באוקטובר, נתקשה למצוא הרבה סיבות ללבוש חיוך. זהו האלבום השלישי של דה סמייל והשני שהם מוציאים ב-9 החודשים האחרונים. קצב מהיר ביחס לכל להקה ומופרך במיוחד בהשוואה ללהקת האם של שניים מחבריה.כנראה שההינתקות משלשלאות הציפייה של המעריצים והשחרור מן הצורך להעמיד יצירות מופת מדויקות לפרטים שיעמדו בכבוד בדיסקוגרפיה הרדיוהדית, מאפשרים ליורק וגרינווד ליצור, ובעיקר לשחרר את יצירותיהם, יותר בקלות. וטוב שכך. כי אלבומם החדש של דה סמייל, Cutouts, מציג אותם כגרסה מתפתחת אך נאמנה לעצמה של הלהקה שלמדנו להכיר בשני האלבומים הקודמים. זהו אלבום משוחרר יותר, גרובי יותר ועד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי - גם אווירתי יותר מקודמו, אף על פי ששניהם הוקלטו יחדיו באולפני Abbey Road האגדיים ובאולפן הביתי של גרינווד באוקספורד מולדתו. זו לא הפעם הראשונה שיורק וגרינווד נוקטים בטכניקה הזו. גם הפעם, כמו בצמד חמד - Kid A ו- Amnesiac, מדובר בשני אלבומים דומים אך נבדלים זה מזה. קרובים מספיק כדי לדעת שהגיעו מאותם ההורים, אך רחוקים מספיק בשביל לא להיות תאומים. ב-Cutouts, נדמה שכל חברי הטריו לוקחים את העמדות המוזיקליות שלהם לקצה - התיפוף של סקינר הפך יותר תזזיתי ועשיר, מדמה משפט מתמטי בלתי פתיר, הנגינה של גרינווד מורכבת ומתוחכמת מתמיד, מציגה פירוקי אקורדים ספירליים ורצפי תווים שנדמה שלא נוגנו מעולם לפני כן. מעליהם, המילים של יורק מצליפות בפסימיות קשוחה מאי פעם, אשר כעת גם נשמעת מנומקת ומגובה בעובדות. בפלצטו המוכר והענוג, מבכה יורק את היעלמות האמפתיה מעולמנו, את הניכור, הבדידות והנהייה אחר רעיונות אלימים כמי שהזהיר מהם בשיריו כבר לפני שלושה עשורים. הוא, שפחד מהתקדמות הטכנולוגיה הרבה לפני הופעת ה-AI ותיאר השתלטות של פייק ניוז לפני שידענו שקוראים לזה ככה, מגיע עכשיו כדי להזכיר בצער: "אמרתי לכם". בשיר Bodies Laughing, החותם את האלבום החדש, מייבב יורק על רקע גרוב אקוסטי על הציניות והניתוק שבהם אנשים מתייחסים לאירועים עגומים בסביבתם. "אתה נופל, וכולם צוחקים" הוא שר. ממבט כה קודר על עולמנו, אפשר רק להתנחם בכך שאנחנו עדיין שומעים שירים עצובים.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
