בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי

יוני בלוך - סוף טוב

הופעה של טיילור סוויפט בפארק הירקון, העפלה של נבחרת ישראל למונדיאל, דני קושמרו בוכה במשדר מיוחד לרגל שובם של כל החטופים, שלום אזורי ומזרח תיכון חדש - כל החלומות הגדולים והרחוקים הללו הופכים למציאות בקליפ החדש והמרגש של יוני בלוך. המילים של "סוף טוב", השיר החדש של בלוך, נכתבו בידי שותפו הותיק ליצירה (והעסקי משכבר הימים) ברק פלדמן. על הלחן מופקד כמובן בלוך, שמבקש להציג בו סוף טוב, "כזה שייגע באנשים שלא מאמינים, בכאלה שמפחדים להאמין, ואפילו בכאלה שמגדירים סוף טוב בצורה אחרת". בלוך סיפר כי לאחר 7 באוקטובר התפרצו אצלו המון תחושות במקביל והיצירה עזרה לו לסדר ולארגן לעצמו קצת את המחשבות. כך, עם עזרה מחברים יצירתיים ומלאי תקווה, באמצעות מגוון טכנולוגיות ג'נרטיב AI חדשניות, העתיד הדמיוני והמופרך של בלוך נרקם לאוזנינו ולעינינו. אם נוכל לשמוע ולראות אותו, אולי נוכל להאמין שיתגשם, או לפחות לשאוף אליו שוב. כמות התגובות המחזקות שהגיעו אל בלוך לאחר צאת השיר הוכיחו לו שלא מעט אנשים הרגישו שהאופטימיות חסרה גם להם, והצליחו להידבק בחלום הורוד שהשיר מציג. בזכות הלחן המתוק-מריר של בלוך, המילים השנונות של פלדמן והקליפ המרהיב של ניל כהן, גם אנחנו נדבקנו, וחזרנו להאמין בסוף טוב.

רביד פלוטניק - תהום

אנחנו חיים בזמנים פוליטיים ועבור רובנו זאת לא הייתה בחירה. זה דבר שקרה לנו בזמן שניסינו לחיות את החיים כאשר הצל הכבד של מה שנקרא "המצב" הפך למלווה קבוע של היום יום. אל מול השלטים קורעי הלב המביטים מכל קיר עלה הדחף האישי והעמוק לעשות משהו. בין אם בהתנדבות, במילואים, בהפגנות או בסיכה על דש הבגד, רובנו הפכנו השנה לאנשים פוליטיים. ולעתים זה קשה, מכעיס ומעייף. הזמנים האלו תפסו את רביד פלוטניק באמצע המטמורפוזה האמנותית שלו. זו שהתחילה עוד באלבום "ועכשיו לחלק האומנותי" והתעצמה במיוחד בחשיפות ובפגיעות שאפינו את "תוך כדי תנועה". בזכות יצירות אלו, שלקחו חלק קריטי בתנועה של ההיפ-הופ הישראלי ממועדונים קטנים אל לב המיינסטרים של קיסריה והלייב פארק המלאים, פלוטניק זוהה בשנים האחרונות כקולו של דור. הדור הישראלי שנמצא איפשהו בין גיל 40-30, שסוחב על גבו ייאוש ופחד מהעתיד ומבקש להתרחק מאחריות ולאפשר לעצמו להתאהב, לרקוד ולקלל (בלי להעליב). המשקל הכבד של הכותרת "קולו של דור" מורגש בכל שיר באלבומו החדש של פלוטניק- "הדרך לשביל הזהב". לראשונה בקריירה שלו, הוא מפנה את המבט מהאישי אל הלאומי, או לפחות לנקודה שבה הם נפגשים. לא מדובר פה על קטיעה של תהליך ההתפתחות. גם באלבום הזה, פלוטניק שר באופן חשוף וכנה יותר מבעבר על עצמו, אך נדמה שנוסף כאן תדר נוסף לכתיבה החדה של רביד. השיר "תהום" ממחיש את המגמה של האלבום בצורה המוחשית ביותר. לכאורה, הוא עוסק במריבה בין שני חברים שבור עמוק של כעס נפער ביניהם. אבל השיר מצליח להעביר בחן את התחושה ששום התפרקות אינה אישית. פלוטניק סוקר את קשת הרגשות האינטנסיבית שאוחזת אותו אל מול אותו המצב. מתוך העימות, הבחירה הרדיקלית שלו, אליה הוא חוזר לאורך האלבום, היא דווקא לא לכעוס. המוני ראפרים כבר בנו קריירות על הזעם שלהם. אבל כאן, פלוטניק בוחר לחבק את העצב, להביט בחמלה בעיניים של כל מי שנאבק ולנסות לראות את מה שחסר לאדם הצועק. שביל הזהב של פלוטניק, המאפשר לו להלך בין התהומות, הוא ההימנעות מקרב. כאשר בבית האחרון של השיר פלוטניק מכריז ש-"כעס הוא בחירה", הוא הופך את "תהום" לשיאו של המניפסט החדש שלו.

Bon Iver - S P E Y S I D E

כשמאזינים ל-S P E Y S I D E, החדש של Bon Iver מתוך ה-EP האחרון SABLE, אפשר לתהות לאן נעלמה כל האקספרימנטליות של ג'סטין ורנון. בשיר, ובאי.פי כולו, חוזר ההרכב אל צלילים אינטימיים ועירומים, במקום הסאונד המורכב והאלקטרוני שאליו התפתחו באלבומים האחרונים. ב-S P E Y S I D E, בזכות קולו העמוק של ג'סטין ורנון (בהכפלה האופיינית), גיטרה אקוסטית ומעט ויולה, נראה שהבחירה הזו עובדת היטב. התוצאה היא סיפור עדין על אשמה וכפרה, שמזכיר את הימים הפשוטים יותר של Bon Iver מהאלבום הראשון. בהתחשב במוטיב המחזוריות העונתית של ארבעת האלבומים הראשונים של Bon Iver, אחרי אלבום הסתיו, "i,i", אלבום פולק חורפי על געגוע וחשבון נפש מרגיש כמו הדבר הכי טבעי לנקודה הזו בגלגל של Bon Iver. להאזין, ולדמיין שחורף אמיתי בחוץ.

Doechii - DENIAL IS A RIVER

"אם אמות היום, אזכר כראפרית מהטיקטוק ושחקנית מהיוטיוב" מדלקמת דוצ'י בשיר הפתיחה של Alligator Bites Never Heal, שהוציאה באוגוסט האחרון והספיק לככב מאז בפסגת דירוגי האלבומים של השנה הקודמת במגזינים רבים. האלבום, לו היא מתעקשת לקרוא מיקסטייפ, הוא כנראה יצירתה השאפתנית והמאורגנת ביותר של הראפרית בת ה-26 מפלורידה ולבטח הריליס שהכתיר אותה כהבטחה החמה ביותר של עולם ההיפ-הופ היום. על הדרך, הוא גם זיכה אותה ב-3 מועמדויות לגראמי, סיבוב דאווין נחשק בתוכניות אירוח, והופעה מוצלחת במיוחד בטייני דסק של NPR. אחרי הכל, לא ניתן לצפות לפחות ממי שהפכה לאישה הראשונה שמוחתמת בלייבל הבוטיק העילי TDE וירשה את המקום של מי שבדיוק יצא ממנו, אחד בשם קנדריק לאמאר. הוא, לצד שמות כמו סזה, בילי אייליש ודוג'ה קאט, כבר הספיק להרעיף שבחים והתפעלויות על דוצ'י הצעירה ולהצהיר שהיא: "הכי טובה שם בחוץ". אבל הדרך של דוצ'י להצלחה לא הייתה חלקה ונטולת מהמורות כמו הראפ שלה. בשיריה, היא חושפת פגיעות רבה שהיא נושאת מילדותה, לצד בלבול ופחדים שמלווים אותה היום. אלו לא דמעות תנין, אלא הצצה למה שמסתתר מאחורי שכבות של תיאטרליות, הומור, מיניות מוחצנת ובטחון עצמי מופרז כנהוג בז'אנר. אבל בשביל להכיר את הביוגרפיה של דוצ'י, המנמקת קשיים אלו, לא צריך לצלול לויקיפדיה. מספיק להאזין ל- DENIAL IS A RIVER, אולי השיר הבולט ביותר מתוך המיקסטייפ. ב-2:39 דקותיו, מגוללת דוצ'י את אירועי השנים האחרונות והסוערות בחייה במעין דיאלוג עם דמות המנטורית שלה, אשר הופיעה בשיריה גם בעבר. היא מספרת על עלייתה להצלחה, על חיבתה לסמים ולבילויים בנוסח הוליווד, ועל התקפי החרדה הנלווים אליהם. לקראת סופו, בעצת המנטורית, היא מתרגלת נשימות ושאיפות על הביט בקטע מבריק שעשוי להפוך לאחד המזוהים ביותר איתה. אבל מלבד הצורך להירגע, דוצ'י היא לא ראפרית שזקוקה לנשימה בתוך שצף המילים שיוצא מפיה. כך, היא מציגה יכולות ראפ מהירות, חדות, מרשימות ומגוונות, שהופכות את Alligator Bites Never Heal לאחד הריליסים המרעננים והמיהנים שיצאו לאחרונה בהיפ-הופ, ובכלל. אחריו, אפשר לקבוע בבטחה שהיא לא עוד ראפרית מהטיקטוק או שחקנית מהיוטיוב.