בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי

אוטרקי - מעיין הנעורים

"משק אוטרקי הוא משק שלא מקיים מסחר עם משקים אחרים ולמעשה מספק את כל צרכיו בעצמו", מספרת ההגדרה המילונית. לא במקרה בחר לעצמו נדב שפיגל את שם הבמה הזה. השאיפה לעצמאות מוחלטת, האמירה - אני אספק לעצמי, ניכרת לא רק בשם "אוטרקי", אלא בכל צעד מוזיקלי שעשה שפיגל לאורך עשור של פעילות שבו הפך בהדרגה לאחד השמות הכי מסקרנים במוזיקת השוליים בארץ. בין אם זו העבודה המשותפת עם הלייבל גרזן רקורדס, או התנועה בין אלקטרוניקה מינימלית לרוק אלטרנטיבי מחוספס - שפיגל הוא מוזיקאי שהולך רק לפי המצפן הפנימי שלו. אם נצטרף אליו או לא, זו כבר בחירה שלנו. העמדה האוטרקית לעולם, זו שבה לצד החופש יש גם לא פעם בדידות וניכור, מצליחה להביא נחמה מפתיעה באלבום החדש - "טהור". התחושה היא ששפיגל עומד בצד ומקשיב להמולה הישראלית, לוקח שאיפה מהסיגריה, וסופג פנימה מציאות מורכבת שמתגלגלת באיפוק לתוך המוזיקה. ככה, גם כשהוא נשען על ג'וי דיוויז'ן, גם כשהוא נשמע לרגעים כמו גלגול מודרני של יוסי אלפנט וגם כשהוא מסמפל את אריק איינשטיין - התוצאה היא משהו חדש ורלוונטי שנולד מתוך שורשים עמוקים. זה אלבום שראוי להאזנה מלאה. ואם בכל זאת צריך לבחור מתוכו שגריר - השיר "מעיין הנעורים" מספק הצצה לא רעה. כשהוא ניצב לצד שירי מחאה עם שמות כמו "אשרי הנקמה", "מעיין הנעורים" חוזר מהחוויה הקולקטיבית לאישית. עם טקסט קרוב אבל שמור, ביצוע קולי שנסדק בקצוות, ובעיקר בזכות גיטרות סרף שמעלות ארומת פיקסיז - אוטרקי מזכיר לנו את הסצינה בסוף "מועדון קרב", שבה שני אנשים תלושים ובודדים מוצאים זה את זה, מביטים ביחד מהחלון על העולם שקורס בחוץ, ומחזיקים ידיים. ולרגע אחד, גם מי שחושבים על עצמם כמשקים אוטרקיים, יכולים להרגיש קצת פחות לבד.

Father of Peace - Enemy

כשניסינו לחפש קצת מידע על ההרכב "אב השלום" באינטרנט כדי לכתוב לכם את השורות האלו, נתקלנו בדיון מלפני שבעה חודשים בפלטפורמת reddit של כמה גולשים סקרנים ונלהבים כמונו. זאת, משום שאלבום הבכורה של ההרכב Father of Peace, שנקרא The Year Of Madness ויצא בספטמבר האחרון, עבר כמעט בלי התייחסות כתובה מהמדיה המוזיקלית בישראל. הגיע הזמן לתקן. Father Of Peace הוא טריו ישראלי מיוחד ומרענן, המורכב משלושה מוזיקאים צעירים אך בעלי קילומטראז' ונסיון בהרכבים ופרויקטים שונים: אבשלום אריאל, טום בוליג ואפריל מנדיל. אריאל, המנגן בגיטרה ושר, זכור בין היתר בשל שיתוף הפעולה הצמוד שלו כמפיק וכותב עם נטע ברזילי וג'יי למוטה. אך מתברר שהקשר בין השלושה הולך אחורה עוד לימים שקדמו להצלחות אלו, כאשר שלושתם ניגנו בעבר יחד בהרכב גלאם מטאל. את העדויות לכך בטעמם המוזיקלי, ניתן לשמוע גם בפרויקט החדש ובעיקר בסינגל המוביל מתוכו, Enemy, שכבר זכה לחשיפה נאה והתעניינות בחו"ל. השיר, המזכיר באלמנטים שונים את הכסאחיסטיות של סיסטם אוף א דאון או הגרוב של הצ'ילי פפרס, ממקם במרכזו את הדינמיקה המוצלחת בין שלושת הנגנים ומציג גם הפקה ברמה גבוהה ומהודקת. לא מפתיע, אם כך, שהאלבום The Year Of Madness הגיע עד למנהל של הכוכב האמריקאי העולה טדי סווימס, שהתחיל לנהל את הלהקה לאחרונה. מעריץ נוסף של FOP, שנשבה גם הוא בייחודיות של ההרכב, הוא לא אחר מפרד דרסט, סולן לימפ ביזקיט. אחרי ההתלהבות הזו ממעבר לים, בהחלט הגיע הזמן שגם אנחנו נצטרף.

The Weeknd Feat. Justice - Wake Me Up

"כשאתה מסתכל מספיק זמן לתוך התהום, התהום מביט גם בך". עם הציטוט הזה של ניטשה, בחר דה וויקנד להצהיר על אלבומו הבא ברשתות החברתיות. החיבור הלא מפתיע הזה, בין רפרנסים אינטלקטואליים אל יצירה פופולרית מצליחה, מספר משהו על המעמד הייחודי של הזמר והיוצר הקנדי בעשור האחרון. בסוף ינואר האחרון, אחרי ציפייה ארוכה ודחייה בשל גל השריפות בקליפורניה, הוציא דה וויקנד את אלבומו החדש והשישי במספר - Hurry Up Tomorrow. האלבום חותם טרילוגיה של אלבומים שהחלה עם After Hours, המצליח באלבומיו, שיצא בשיא מגיפת הקורונה ב-2020 ועברה ב- Dawn FM האפלולי והאייטיזי לא פחות, שיצא ב-2022. זו לא הפעם הראשונה שדה וויקנד משלים רצף יצירות המציגות תימות מוזיקליות וטקסטואליות משותפות; בתחילת דרכו, הוא עשה זאת ב-3 מיקסטייפים עצמאיים שהוציא ואוגדו בהמשך לאלבום אחד שנקרא Trilogy. כעת, עם סיום הטרילוגיה הזו, נדמה שאנו על סף נקודת מפנה משמעותית יותר בקריירה של אייבל טספיי: הרגע בו היוצר מאיים להשמיד את הדמות שיצר, להשליך אותה כפי שעשה בואי לזיגי סטארדסט, ולברוא משהו חדש. ב-Hurry Up Tomorrow, כמו גם בשני האלבומים שקדמו לו, חובט טספיי ב-The Weeknd בשלל גילויים של כנות מסוכנת ותיעוב עצמי. הוא מוליך את המאזין איתו בסמטאות חשוכות, חושף פרוורסיות ויצרים השמורים ללילה, ומתמודד עם מחשבות על מוות וריקנות. איכשהו, הוא מצליח לעשות את כל זה מיהנה להאזנה ואפילו רקיד לפרקים. הנוסחה של דה וויקנד, לייצר פופ ארטיסטי וקודר, כזה המושפע ממייקל ג'קסון אך גם מהקומדיה האלוהית של דנטה, מוכחת כאפקטיבית וסוחפת שוב באלבום זה. הפעם, מתגייסים ליצירה שותפים מגוונים המלמדים בעצמם משהו על עולם ההשפעות הרחב של היוצר: מטראוויס סקוט אל לנה דל ריי, מג'ורג'יו מרודור אל פלורנס וולש ומפלייבוי קארטי ועד הזמרת הברזילאית אניטה. גם רשימת המפיקים באלבום, הכוללת אנשי היפ-הופ כמו מטרו בומין ומייק דין, דמויות אלטרנטיביות מעולמות האלקטרו כמו Oneohtrix Point Never ואת אליל הפופ מקס מרטין - מספרת על החזון היצירתי המפוצל והמגוון של דה וויקנד. סוף שבוע שסוע, אם תרצו. יחד עם זאת, ולמרות אורכו המופלג, מצליח האלבום להישמע כמו יצירה אחידה וקוהרנטית בצבעיה. בשיר הפתיחה, בו מתארח הצמד הצרפתי Justice, שר דה וויקנד על שדים המכרסמים בו, על אובדן זיכרון מתעתע ועל תחושה שהשמש לעולם לא עולה. כשהלילה לעולם לא מפסיק, ברור לחלוטין למה דה וויקנד מבקש להתעורר. עד שזה יקרה, אם בכלל, אנחנו מצטרפים אליו בחושך.

Jim Noir - Fine

ג'ים נואר מוציא מוזיקה כבר למעלה משני עשורים, ובכל זאת הוא עדיין מצליח להביא איתו רוח צעירה ושובבה מעט. הסגנון של מוזיקאי האינדי הבריטי מתאפיין בפופ קליל ושמשי, ילדותי באופן מכוון, שמעלה זיכרונות של הרפתקאות נעורים בחופש הגדול, או לפחות כפי שאלו משתקפות ממסך הטלוויזיה. זה לא שאין להן משקל, אבל החוויה העיקרית היא רגועה ומחויכת. אבל בשיר Fine, ובכל Emergency EP ששחרר לאחרונה, נואר לוקח פנייה אל כיוון יותר רציני ומהורהר, אך כזה שמצליח לא להיות כבד. הפריטה הקצבית על הגיטרה ביחד עם מחול התופים האורגניים והמתוכנתים מייצרים אנרגיה של תנועה. הסינתים נותנים לשירה משקל ועומק שגורמים לה לחלחל עמוק ולייצר תחושה אופטימית וקייצית מצד אחד, ומניחים טוויסט קטן של כאב בחזה מהצד השני. או כמו שנואר היטיב לתאר זאת במילות בשיר: I'd want the sorrow/ But i'm also looking forward to the joy.