בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי

הזאבות - אדמה

בשנה וחצי האחרונות, אם נפסח על רגעי שמחה חריגים ומשונים, ניתן להרגיש שמנעד הרגשות הישראלי הצטמצם לשני מצבים עיקריים ביניהם אנו נעים בתנועת מטוטלת אכזרית: זעם ועצב. הזעם הוא ראשוני יותר, חייתי ומתפרץ. העצב נדמה כמעובד ומותאם יותר לסביבה, אך מסתבר שגם הוא מתמשך הרבה מעבר לסביר, נשאר איתך בדביקות גם הרבה אחרי שהזעם התנדף. "הזאבות" הן להקה שמתמחה בזעם. קולקטיב הרוק בהובלת יפעת בלסיאנו הצטיין השנים האחרונות בשירי פאנק מקוריים ומזרימי דם, מהסוג שכבר לא ממש עושים כאן. בסימני ההיכר שלהן ניתן למצוא התפרצויות דיסטורשן ומילים שנצעקות יותר מאשר הן מושרות, היוצרות יחדיו תחושה מוזיקלית של בקבוק תבערה כנגד כל מה שיש לכעוס לגביו בעולם. אז כש"הזאבות" בוחרות לכתוב שיר בעצב, זהו כנראה סימן לעומקו של הכאב שמרחף באוויר. "אדמה" הוא שיר קטן, אישי וכואב. הוא מדבר על תחושת חיבור עמוק לאדמה שנשמטת מתחת לרגליים. על הלימבו שבין שייכות לחוסר שייכות אל המשאב הכי בסיסי, ממנו אנו באים ואליו בסוף חוזרים. דווקא השינוי הסגנוני בקצב ובאנרגיה הופך את השיר "אדמה" לחוויה אותנטית ומסקרנת שמצליחה לגעת ברוך בליבת הכאב שממנו צומח העצב, וכן, גם הזעם.

נונו - מחדש

מקלדותיהם של אלפי עיתונאי מוזיקה ברחבי העולם כבר התעייפו מזמן מתיאוריות על "משבר האלבום השני". זה, הנולד לרוב לאחר שאלבום הבכורה של אמן פוגש הצלחה מסחרית וביקורתית רבה ומביא עמה ציפיות בהתאם - עשוי להוביל לאחת משתי תוצאות עיקריות: הראשונה, והמאיימת מכל, היא זו שבה אלבום ההמשך לא מצליח לעמוד בציפיות, נשמע כצל חיוור של קודמו או מתרחק ממנו מדי ומאבד את הקהל בדרך. תשאלו את הסטון רוזס, למשל. השנייה, והנכספת ביותר, היא זו שבה האלבום השני מצליח לחשוף צדדים חדשים באמן, להתקיים בזכות עצמו ולהתקבל בהערכה על האומץ והיצירתיות שמאחוריו. תחשבו על "שיר טיול" של אביתר בנאי, או על בון איבר השני, כדוגמאות אפשריות. כעת, ניתן לצרף לקטגוריה הזו גם את "מה חוץ מזה", אלבומה השני והחדש של נונו. את האלבום יצרה נונו בשנה האחרונה עם המפיק גל עובד, סביב הטלטלות האוחזות בחיינו, לאחר שגנזה אלבום שלם עליו עבדה עם עיליי אשדות והרגיש עבורה פחות רלוונטי לנקודה המשברית בה אנו נמצאים כעת. את המשבר הזה, האישי והלאומי, ניתן לפגוש לא רק בפריזורה החדשה של נונו (כידוע, מי שבמשבר צובעת לבלונד), אלא גם במילות השירים שבאלבום החדש. בחלקו הראשון, עוסקת נונו בעיקר בהתמודדות עם ההצלחה המהירה והדרישות הנלוות לה. היא מגוללת את סיפור הפיכתה לסופרסטאר, נאבקת בקולות שמצווים עליה לייצר להיטים ולצלם טרנדים לטיקטוק, ומצהירה: "פאק איט, אני לא רוצה להיט, אני רוצה לתת ת'שיט". והיא אכן נותנת. נדמה שנונו של 2025 פחות מחפשת לייצר שירים שידבקו לנו באוזן ויותר כאלו שייכנסו לנו ללב ולמחשבה. בחלקו השני של האלבום, מתרחקת נונו עוד פסיעה מן הדמות שהכרנו וחושפת נדבך נוסף בכתיבה שלה. זה, המחובר להקשר האקטואלי ממנו נונו יוצרת, מתבטא במשאלה הנאיבית והכל כך מוצדקת שלה להתנתק מאזעקות למשך 33 דקות ("תנו לי לשכב על הספה עם מגבת"), להבין מה קורה בארץ הפאקינג מורכבת שלנו ("כפיים לגזורים") או לחיות בעולם מישורי, נטול ריגושים ונטול פחד ("מדמיינת"). כעת, נונו כבר לא חיה את החלום ושרה על שאכטות בצהריים, אלא מנסה לאזן בין הכדורים הפסיכיאטרים שרשמו לה. בשיר האחרון, "מחדש", נונו מסנתזת בתבונה בין הגוונים השונים של עצמה שפגשנו לאורך האלבום ומאפשרת להתקרב יותר אל היוצרת שמאחורי שם הבמה. "אל תראו אותי ככה, בעצם אל תראו אותי בכלל", היא פותחת, מציגה אמביוולנטיות לגבי אור הזרקורים המפתה והמפחיד גם יחד. "אני לא מנצחת, כי זו לא תחרות", היא ממשיכה, במעין תשובה בוגרת ושלווה להכרזת הניצחון שהופיעה בסינגל הבכורה שלה, "בנים". כשמגיע הפזמון, מובל במלודיה מתקתקה של סרטי דיסני ומגובה בפלצטו ענוג של נערת המקהלה שהייתה פעם, נונו ונעמי אהרוני גל נפגשות ומתמזגות לאחת. על גבי הפקה שנשמעת כמו מפגש בין סופיאן סטיבנס לאלישיה קיז, הן שרות בשכנוע עצמי על היכולת לשוב ולעלות למגרש, ונדמה שניתן לשמוע בכך את המצוקה האישית והלאומית במקביל. בסופו, למרות כל הכאב, נדמה שניתן לגייס מעט אופטימיות, ולנגן את האלבום כולו שוב, מחדש.

מאיר אריאל, פטריק סבג - רפסודה/קפוץ אותה

באמצע שנות ה-90 מאיר אריאל שחרר את אחד האלבומים הכי מאתגרים שלו, אלבום קונספט אקוסטי קודר שעוסק בשעבוד לטכנולוגיה וקפיטליזם ובאפסות האדם מול הטבע. במשך 50 דק אריאל לא עשה הנחות למאזינים עם שירים שנולדו מהצגת היחיד שלו "יש תורם". אבל היה שיר אחד שאריאל החליט שהוא כבר צעד אחד יותר מדי, וחשש שהקהל לא יבין את כוונת המשורר. "אומרים שנעשה צפוף על הרפסודה, מישהו צריך לקפוץ למים כל עשר דקות, לשעה. אומרים שהעולם לוקה בגידול אנושי מהיר. כביכול אבדה שליטה על בקרת הצמיחה עד כי כל התמותה הגדולה שלנגד עיננו לא מדביקה את הילודה הרבה". בליבו של השיר "רפסודה" ניצבת קונספירציה, "מישהו" הוא אמר בראיון ליואב קוטנר, "רוצה להכניס את האנושות לאדישות לגבי גורלם של בני אדם". 30 שנה חלפו מאז השיר נגנז, מאיר אריאל כבר לא איתנו אבל השירים והנבואות עדיין כאן. חלקן התגשמו, חלקן עוד מתגשמות. כעת, פטריק סבג, שקיבל את ברכת משפחת אריאל, מפיח בשיר חיים חדשים. הוא ממשיך מהנקודה בא עצר בשנת 2018, אז קיבל משחר אריאל הקלטות גנוזות של אביו והפיק מהן את "פילוג" ו-"משורר". הפעם, סבג הפיק אלבום קונספט שלם בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את "רפסודה" לכדי 7 שירים שונים. בראשם, השיר "קפוץ אותה" שלוחץ מיד על כל הבלוטות הכואבות בחברה הישראלית. "ואולי כל המספרים האלה הם רק תעמולה זידונית ביותר של מן זוללה שרוצה להביאנו לשפיכות דמים רבתי, מוסכמת, מקובלת ברבים במסגרת דילול אוכלוסין חיוני להמשך הקיום הכלל אנושי ומזה תפרנס לה אותה זוללה את תאבונה, תאוותה ותשוקתה שלה"

Men I Trust - I Come With Mud

להקת האינדי-פופ מקוויבק הצרפתית בקנדה, Men I Trust, מפנקת השנה את מאזיניה בטור ושני אלבומים חדשים שנקראים בהתאמה Equus Asinus, השם הלטיני של חמור, ו-Equus Caballus - שמו הרשמי של הסוס. אלבום החמור כבר בידינו, והוא נפתח בשיר I Come With Mud, סינגל חלומי שמזכיר את מאזי סטאר ובכלל את האזורים הנעימים וחסרי הציניות של הניינטיז. מנגינה פשוטה, קוהרנטית ונוגעת ללב בגיטרה חשמלית על גבי גרוב יציב ואמין מאד - a rhythm we trust. כשהקול העדין של הזמרת עמנואל פרול נכנס, בחזרה על המנגינה ובאזכורי טבע מופשטים, כבר אפשר לקבוע בוודאות שזהו שיר מושלם לסרט האינדי הקטן-גדול הבא. ממליצים לשים אוזניות, להסתכל החוצה מחלון האוטובוס שנוסע רחוק, ולחשוב מחשבות על התבגרות ואהבה. מבטיחים שתרגישו כמו דמות ראשית.

ROLE MODEL - Sally, When The Wine Runs Out

בשנים האחרונות נראה שעולם הקאנטרי והפופ מתמזגים בצורה עדינה ויותר אמני קרוסאובר מתחילים לצוץ בכובעי בוקרים. התופעה הזו פוגשת מגה-סטארים של קאנטרי כמו מורגן וולן וזאק בריאן, מכתירה כוכבים חדשים ודוהרת עד לכוכבות פופ כמו ביונסה, שבחרה להוציא אלבום שלם על טהרת שורשי הקאנטרי. איפשהו בחתך הרוחב הזה של הז'אנר נמצא ROLE MODEL. מי שמסתתר מאחורי שם הבמה המחייב הוא טאקר הרינגטון פילסברי, שנולד וגדל בקייפ אליזבת, מיין. פילסברי התחיל ליצור מוזיקה בשנה השנייה שלו בקולג', לאחר ששותפיו לדירה עזבו את דירתם המשותפת והשאירו שם את כל כלי הנגינה שלהם. טאקר ניצל את ההזדמנות ומפה לשם, לאחר שהחליף כמה שמות במה והספיק לחמם את הכוכבת העולה גרייסי אברמס - הוא הפך לסנסציה מחתרתית ליודעי ח"ן ונחשב לכזאת במשך שנים. ואז, שיר קטן אחד, שהפך ויראלי בטיקטוק לאחרונה, הכניס אותו סופית אל המיינסטרים. Sally, When The Wine Runs Out נכלל באלבומו השני של פילסברי, Kansas Anymore, שיצא ביולי האחרון. האלבום נוצר סביב סיום היחסים של Role Model עם אייקונית אינטרנטית אחרת - אמה צ'מברליין, ומכיל ברובו שירים שמדברים על פרידה. Sally, לעומתם, נבדל בתוכנו מאחר והוא מתמקד דווקא באהבה המתגלה לאחר שחווים שברון לב. כשמחברים את הנתונים האלו לללחן סבנטיזי מדבק, גיטרות אקוסטיות, הפקה סמי-אלקטרונית, בס מתפרץ וביט תופים, אנחנו מבינים בקלות מדוע הוא נקרא מודל לחיקוי.