בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי

מרסדס בנד - פרש בודד

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, האלבום החדש של מרסדס בנד יוצא מחר, 3.4. מתוכו קיבלנו כבר את הסינגל "הכל עליי" שהטיס אותנו חזרה להתחלה של הלהקה האהובה ועכשיו אנחנו מקבלים טוויסט חדש עם הסינגל "פרש בודד" שהוציאו בשבוע האחרון. יכול להיות שמדובר באחד הניסיונות המוצלחים ביותר של מוזיקת מערבון בעברית - מרסדס יצרו כאן שיר שיכול, בהתאם למילותיו, לגרום גם לקאובוי/קיבוצניק הישראלי הקשוח ביותר להזיל דמעה קטנה. על גבי תופים וגיטרות שדוהרות קדימה כמו סוסים, הקול של גל תורן עף בפזמון: "פרש בודד, אל תפחד לבכות, מדבר גדול, אתה יכול להתפוצץ". כך, הוא מצליח להזכיר לכל הפרשים הבודדים שהם חייבים לצאת קצת מהראש, ולהתחיל להוציא מהלב. תחושות הלחץ והחרדה מורגשות היטב במדבר הזה. זו תחושה של משהו חי, בוער, ומלא ברצון להשתחרר ולהתפוצץ. השיר מסתיים עם סינק חכם במיוחד, בקולה הנהדר של השחקנית שושיק (שושנה) שני, שהקליטה בשנת 77' את "החתול במגפיים" של האחים גרים בעברית. בר' המתגלגלת שלה, נוצר סיום נוסטלגי עברי לשיר, שחותם את סיפורו של הפרש הבודד. זה כל כך יפה שנביא אותו כאן במלואו:
"אתם רואים שם מרחוק עשן עולה מן הערובה?
אם נתקרב נראה שזוהי הארובה של צריף ישן
שעומד ליד תחנת הרוח
בתוך הצריף שוכב לא הטוחן הזקן
הוא עייף מאד
כי הוא עבד קשה כל החיים שלו
הוא מרגיש שהוא הולך למות
הוא קורא עכשיו לבנים שלו
ילדים שלי אתם יכולים לשמוע אותי? בואו!
אנחנו באים אבא
כבר אנחנו באים.
זהו, בזה גמרתי."

וגם אתם גמרתם אותנו, מרסדס בנד.

רותם בר אור - מי

"תקווה, כבר אינה אותה נערה צעירה" כתבה ויסלבה שימבורסקה בשלהי המאה הקודמת. שלושים שנה עברו ואותה תקווה רק הולכת ונהיית מבוגרת יותר, אל מול מציאות שהולכת ונעשית מסובכת, צעקנית ומשונה. כך שלשמוע שירים כמו "מי", הנושאים את דגל התקווה בגאון, זה דבר חריג. "מי" הוא חלק מאלבום הסולו הראשון של רותם בר אור, (סולן ההרכב TheAngelcy) שיצא לאחרונה ונקרא "מה יש לפחד מהאביב". ביחד עם הזמרת סלומה, בר אור יצר שיר שיש לו אנרגיה מדבקת. הוא מזכיר במנגינה ובתחושה את שירי המחאה מאמריקה של שנות ה-60, שבוחרים לתעל את הדרישה לשינוי לחמלה ולא לכעס. אך זהו לא שיר נאיבי. "מי יבנה את העתיד אם לא אנחנו מי/ מהאדמה החרבה הזאת נצמח", שרים בר אור וסלומה, מספרים לנו שהתקומה מהשבר הגדול נמצאת ביידים שלנו ולא בשום מקום אחר. אפשר לקרוא לזה אופטימיות ואפשר שזוהי לקיחת אחריות ובעלות על המציאות שלנו, כפי שכבר שכחנו שאפשר לעשות. בין אם שותפים לתובנה הזו או שלא, קשה שלא להיסחף איתה בזמן ההאזנה לשיר. כשהימים בחוץ מתארכים ופרחי בר מתחילים לפרוח מתוך האדמה הסבלנית, אולי זו באמת השעה להפסיק לפחד מהאביב.

פלד - לשקר את הנצח

כשקשישים מקועקעים יתיישבו לספר את דברי הימים של ההיפ-הופ הישראלי בעוד 50 שנה, פרק מיוחד יצטרך להיות מוקדש לקריירה האמיצה ורבת התהפוכות של פלד. כבר למעלה משני עשורים שהראפר המוכשר מהצפון מככב בסצינה המקומית כחלק מהרכבים, שיתופי פעולה ובקריירת סולו מלאת באנגרים, אך נדמה שבשנתיים האחרונות פלד עלה קומה. זה התחיל באלבומו החמישי, Tate We Made It מ-2023, שהיה החשוף ביותר שלו עד אז, ואולי גם המצליח ביותר. אבל דווקא אז, אחרי ש-"עזבת ת'בית" הפך ללהיט מדינה, פלד עשה חרקות ושבר לכיוון מוזיקלי אחר ומפתיע. "כאב ודמעות", האלבום הקצר שהוציא בינואר השנה, הציג את פלד כזמר דיכאון על ביטים, מפגיש בחוכמה בין סלסול לאוטו-טיון ובין אבי ביטר לפיוצ'ר. כעת, פחות משלושה חודשים לאחר מכן, בדיוק כשסיימנו לעכל, פלד הנחית את "כאב ודמעות 2", והפך את עולמנו מחדש. למעשה, מלבד שמו של האלבום החדש, ואולי גם רגעים מסוימים בתוכן השירים, קשה למצוא ב-"כאב ודמעות 2" דמיון רב לקודמו. "אני מביא אותה הפוך כמו בריסטה", מכריז פלד ב-"דאבל אקס אל", אחד השירים המרימים באלבום הקצרצר. זהו לא רק ציטוט של שב"ק ס, אלא גם הכרזה אמנותית. כי גם הפעם, פלד מציג צד מוזיקלי חדש ונטול שיקולים מסחריים. באלבום זה, פלד מתרחק מהסלסול והסימפול ומבסס את השירים שלו בעיקר על גיטרות מלאות דיסטורשן שעושות חשק לפוגו. מי שהיה בהופעה של פלד מכיר את הצליל הזה. מי שזוכר אותו מסביר בשיר "לא טוב" שהוא גדל על רייג' אגיינסט דה מאשין, גם לא יפול מהכיסא הפעם. ובכל זאת, נדמה שאנחנו פוגשים כאן את פלד כפי שלא שמענו בעבר באלבום מוקלט. בשיר - "לשקר את הנצח", למשל, הוא משתמש בגיטרות כגיבוי תומך לחימה, דווקא עבור מסך מאחד ומפשר. כשהן מגיעות, בפזמון, הן עוזרות לפלד להרים אצבע משולשת על כל מי שדורש ממנו לבחור צד פוליטי, ומחזקות בו את התחושה שהוא לא לבד כי "לכולנו יש את אותו הפצע". כך, דווקא כשהאנרגיות הזועמות האלו משומשות למסר מכיל והרמוני, ניתן להתמסר אל המילים של פלד, להתרגש מהן ולקפוץ איתן במקביל. טאטע, הוא עשה זאת שוב. (ואף מילה על אביב גפן).

Japanese Breakfast - Picture Window

ב-2024, לראשונה בתולדות Japanese Breakfast, ההרכב נכנס להקליט באולפן מקצועי, ולא הרכיב את סאונד האינדי הטהור שלו בהאנגר, קרוואן או לופט מזדמן. ולא סתם אולפן, אלא Sound City Studios בלוס אנג'לס – האולפן האייקוני שהוליד קלאסיקות כמו After The Gold Rush של ניל יאנג, Nevermind של נירוונה ו-Rumours של פליטווד מק.
התוצאה היא For Melancholy Brunettes (& Sad Women) – האלבום הרביעי של הפרויקט של מישל זאונר. באלבום החדש, כהרגלה, מתרגמת זאונר את עולמה הפנימי ליצירה עמוקה ורבת ניואנסים. אחרי ההצלחה המטאורית של Jubilee והממואר שלה Crying In H Mart, היא מצאה את עצמה מול הפרדוקס של כל אמן מצליח: "הרגשתי שאני עפה קרוב מדי לשמש, ואם אמשיך ככה – אני הולכת להתרסק". האלבום החדש לוכד בדיוק את הרגע הזה – היופי שנולד מתוך המתח שבין אושר לפחד. בשיר- "Picture Window", עוסקת זאונר בחרדה הכרוכה באהבה. מאז ילדותה, היא מספרת, כל עיכוב קל של אדם אהוב, סמס שלא נענה או מבט חטוף מעבר למעקה מרפסת הפעילו בה את תסריטי האימה הגרועים ביותר. התחושה הזו – הפחד המתמיד שמשהו נורא יקרה למישהו יקר – רק התעצמה לאחר שזאונר חוותה אובדן אמיתי. השיר והקליפ הנלווה, אותו ביימה בעצמה, מתארים מערכת יחסים שבה רק אחד מבני הזוג נושא על גבו את החרדה הזו – ואת הדינמיקה השבירה שנוצרת באהבה מהסוג הזה. בהפקתו של זוכה הגראמי בלייק מילס (שהפיק בין היתר לבוב דילן ולפיונה אפל), For Melancholy Brunettes (& Sad Women) שומר על המורכבות הרגשית והעומק המלווים את הפרויקט מהיום הראשון – ומבסס עוד יותר את זאונר כאחת היוצרות המסקרנות והמשפיעות של ימינו.

The Wombats – Sorry I’m Late, I Didn’t Want To Come

בימי הקליקבייט, גם שם של שיר הוא כבר אסטרטגיה. "סליחה שאיחרתי, פשוט לא רציתי לבוא" הוא קליקבייט מושלם – מושך, שנון, אבל להבדיל מרובם, גם מייצג בדיוק את מה שמגיע אחריו. "Sorry I Was Late, I Didn't Want to Come", הסינגל החדש של The Wombats, נשמע כמו פאנץ' של קומיקאי עייף – אבל מתחתיו מסתתרת עוד וריאציה של הדור שלנו על אותה תחושת ניתוק מוכרת: הפער בין הרעש שבחוץ למה שמתחולל בפנים. The Wombats, שכבר הובילו בעבר את פס הקול של גיל ההתבגרות באינספור המנוני אינדי-רוק, חוזרים כאן עם משהו אחר. השיר נשמע כמו חדר ריק עם כדור דיסקו – יש בו קלילות של פופ, גיטרות מתרפקות, ופלצט אדיש מלווה בכנות מרעננת כשהסולן מת'יו מרפי שר: "זה לא שאני שונא אותך. אני פשוט שונא את כולם". מרפי סיפר שזה שיר על התחושה הזו של להיות זאב בודד – לא מהבחירה, אלא מהעייפות. שיר על לצאת מהבית למרות שאין לך כוח לפנים של אחרים, או לפנים של עצמך מולם. השיר פותח את האלבום שיצא בחודש שעבר, Oh! The Ocean, ויש מי שרואים בו את הטוב ביותר שלהם עד כה. זהו אולי לא השיר הכי מתוחכם של The Wombats, אבל הוא לבטח מהכנים שבהם. ולפעמים, כנות פשוטה היא בדיוק ההוק הכי טוב.