בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

עמר גשן - יפו בת ים

כבודה של תל אביב מונח במקומה, אבל נדמה שהיא קיבלה מספיק שירים לאורך שנות קיומה. גם ירושלים המוזהבת אינה יכולה להתלונן כלל על קיפוח בכל הנוגע למוזיקה, ואפילו אזורי הספר הישראלי בצפון ובדרום נהנים מלא מעט שירים שמתגאים במעלותיהם. יש משהו מרגש בשיר שנוגע באזורים שמקבלים בדרך כלל פחות אהבה. השיר החדש של עמר גשן, "יפו בת ים", נותן סוף סוף זרקור לאזור קצת אחר. שם, היכן שרצועת החול הלבנה הולכת ומתרחבת, כאשר האינטנסיביות התל-אביבית מעט נשחקת ושכר הדירה מעט מנמיך, נכנסת עמר גושן למים, ושוחה. על גבי ריף גיטרה עמוס הד שעולה ויורד כמו הגלים המתנפצים על החוף, שרה גושן מילים מתוקות-מרירות על אהבה שיש בה פירות ופצעים, אגדות וטעויות, דמעות וים. בקליפ של השיר, המתקיים על אותו החוף, מככבת נורית גלרון, אותה מלווה גושן כגיטריסטית בהופעות. הופעתה של ענקית מוזיקה ישראלית כגלרון בקליפ של היוצרת הצעירה, מסמנת לא רק את הקשר האישי המיוחד בין השתיים, אלא גם את התמקמותה של גושן כאחת היוצרות המסקרנות והמבטיחות בסביבתנו.

פיטר רוט - נייר יפני

בלבה היצירתי של מוניקה סקס, מהלהקות החשובות והענפות שפועלות כאן למעלה משלושה עשורים, עומדים היחסים המוזיקליים המשלימים בין שלושת מייסדיה; יהלי סובול, שמביא כתיבה ארטיסטית וישירה בהשפעות שמעבר לים, שחר אבן צור, שנושא את הזווית הגראנג'ית והפרועה ופיטר רוט, שאוחז בחיבור למסורת הרוק הישראלי היפה של פעם. עם השנים, בהתפתחות הלהקה ובקריירות הסולו של חבריה, ניתן לחוש כיצד השלושה מייצרים תנועה מאזורי הנוחות הללו, אוספים השפעות חדשות וחוקרים טריטוריות מוזיקליות זרות להם, מבלי לאבד נאמנות לצליל שמאפיין אותם. בשירו החדש של פיטר רוט, "נייר יפני", נשמעת מגמה זו כשהיא מצלצלת בעדינות ובאורגניות נהדרת. השיר, סינגל ראשון לקראת אלבומו השלישי של רוט, שיקרא "50" ויוקדש לדן תורן ז"ל, מהדהד במילותיו ובגיטרה המובילה אותו גם לגיבורי הרוק העבריים של הסבנטיז, אך גם לדמויות אלטרנטיב עקמומיות של הניינטיז. איפשהו באמצע בין יצחק קלפטר לדייוויד ברמן והסילבר ג'וז. הנגינה הנונשלנטית אך המדויקת של רוט, המילים שנעות בין תובנות רחבות ("יש לי הכל, כלום לא חסר לי") לקונקרטיות אישית ("דיו ומכחול, נייר יפני") וההפקה הנוסטלגית והצנועה - הופכים את "נייר יפני" לשיר מושלם לבהות עמו בנוף המשתנה מהחלון בזמן נסיעה. עם קצת דמיון חופשי.

Neggy Gemmy - Mysterious Girl

לפעמים מרגיש שחלפו להם עשור או שניים מאז ששמענו סגנון חדש לגמרי במוזיקה, ואולי גם נגמרה לנו התקווה, או הצורך, לשמוע משהו שכמותו כלל לא שמענו. בשנים האחרונות, נראה שהחוכמה נעוצה ביצירת שילובים חדשים ומפתיעים, החייאה של סצנות נשכחות והתכתן עם השפעות רחוקות מהן לכדי יצור כלאיים מסקרן ומשונה, שירגיש מוכר וחדש בו זמנית. כך למשל, עושה השיר המונח לפנינו. ברגלו האחת, מהדהד הקטע הזה לפסקול המסיבות הראשונות באי ההוללות איביזה. צליל שנוסד על ידי דיג'יי אלפרדו הארגנטינאי שיצר את הבסיס לסגנון המכונה "האוס באלרי" או "באלריק ביט", המתאפיין במכונות תופים ובס אלקטרוני, פעמונים וחלילים חלומיים וצלילי סינתיסייזר שמשיים ומלאי צבע. רגלו השנייה של השיר, הנוכחת יותר מכל בסגנון השירה הרך שבו, שולחת אותנו לתנועה אחרת, אשר התפתחה מתוך רוק אלטרנטיבי גותי וצלילים פסיכדליים בשנות השמונים, הלוא היא "דרים פופ". על השילוב הנ"ל אחראית בחורה בשם Neggy Gemmy, או בשם הבמה המלא והאופייני - Negative Gemini. מדובר בפרויקט של בחורה בשם לינדזי פרנץ' מלוס אנג'לס, המפיקה וכותבת את כל המוזיקה שלה לגמרי לבד, ניחשתם נכון, מחדר השינה שלה. Mysterious Girl הוא הסינגל הראשון שהוציאה פרנץ' מתוך אלבומה האחרון, הנקרא She Comes From Nowhere. בהתכתבות עם שמו של האלבום, נראה שהמוזיקה של נגי גמי מגיעה ממקומות שונים ומשונים, וכך גם, במקביל, משום מקום מסוים. בהאזנה לה, ניתן לצלול בחולמנות לאיביזה, ללונדון או ללוס אנג'לס, ולהיאבד בתוך נוסטלגיה מדומיינת אל עבר סמיך ותמים.

Kurt Vile - Classic Love (kv version)

לא כל כך ברור מה מצופה משיר שנקרא Classic Love. האם נשמע שיר פולק-רוק מתקתק ודביק על אושר ועושר עד עצם היום הזה, או אולי שיר ציני על מותה של הרומנטיקה? כנראה שהתרגלנו לשמוע את המילה "קלאסי" כמעין חותמת שמסכמת נושא במקום לגעת באמת במהות שלו, אבל בשיר Classic Love של קורט וייל ולוק רוברטס, נדמה שהמהות החמקמקה והלא חד־משמעית של אהבה דווקא כן במרכז. Classic Love נכתב על ידי לוק רוברטס, דמות חצי-מיסטית בזירת הפולק האמריקאי, והולחן בהפקה משותפת עם קורט וייל, קרסטון ספיירס (הארווי מילק) וקייל ספנס. וייל סיפר בראיון שהוא זיהה בשיר פוטנציאל "רדיו", או במילים אחרות- קלאסיקה מיידית ולא יומרנית. הוא התאהב בדמו המתרפק אך לא מדוכדך שרוברטס שלח לו, אימץ אותו, והשניים עיבדו אותו מחדש. ב-EP החדש והמשותף ברובו של השניים מופיעות שתי גרסאות - זו של וייל, פשוטה ונגישה, ובו בזמן היפנוטית עם מלודיה וגיטרה כמעט אגבית ומרושלת, והעיבוד של השניים שמוותר על הרישול למען הליטוש מבלי לוותר על נאמנות לחומר הגלם. ב-EP כלולים גם קאבר ל־Wildflower של Beach House, גרסה מחודשת ל Slow Talkers מאלבום הבכורה של וייל מ-2008 ושיר חדש בשם Hit of the Highlife. מבין כולם, Classic Love בולט לא רק בזכות המלודיה הקליטה או הסאונד החי שלו, אלא בזכות התחושה שהוא מעביר: של שותפות מוזיקלית שמבוססת על הקשבה, על היכרות עמוקה, על ידידות לאורך זמן. אולי זו אהבה קלאסית.