כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
גיאגיא - לא זוהר…. הגרסה של אורי
בטקסטים של גיאגיא אפשר למצוא סביח, קקטוס, ערימה של טישו, שיחת חולין, את הסלנג של השבוע וישיבה על ספה. ביניהם מבעבעת אמת אחרת - חרדה חברתית, בדידות, אהבה ופחד. בשנים האחרונות המוזיקאי והמתופף גיא בן עמי הפך למאסטר של הטקסטים היום-יומיים, זרם-תודעתיים, שנכתבים בקצב מסחרר ומושרים בקצב מסחרר לא פחות איפשהו על התפר בין צעקות פוסט פוסט פאנק לראפ. לנונשלנט העצבני שלו כבר יש קהל מאזינים רציני ואדוק, ואחרי שיתופי פעולה עם האחים סוויסה והופעות מלאות בבארבי אפשר כבר לומר שהאפטיות מלאת הרגש הזו כנראה מדברת את הדור הצעיר בצורה יוצאת דופן. עברו שלוש שנים מאז שיצא האלבום הצוויץ צוויץ, ושנה מאז אלבום משותף עם חברו הוותיק - איילו. בפברואר האחרון, הוציא גיאגיא את האלבום העונה לשם ההולם "....", ובו 14 שירים דוהרים שמכים חזק בתוף ובלב. "״לא זוהר… הגרסה של אורי״, שיצא בגרסה מוקדמת עוד בטרם האלבום, מופיע באלבום תחת הפקה מחודשת של הבסיסט והחבר אורי קוטנר, שמקרבת את הווקאלז של גיאגיא אל האוזן וגורמת לו לזהור חזק יותר. בין תיאור הרגעים הקטנים והיפים שביומיום זוגי כמו ״כותבת לי עוד פתק, את אוהבת אותי / מקפל אותו פעמיים, שם בכיס של הג'ינס", מתגלה הסדק - מחשבות על שייכות בעולם ועל הגירה לאמריקה או ברלין, שתופסות שוב תחושה של לא מעט מבני דורו. גיאגיא אולי מדבר על מה שלא זוהר, אבל זה בדיוק מה שגורם לשירים שלו להדהד יותר חזק.
יובל מנדלסון והמסע לפולין - ליל שימורים
"המאזינים נחלקים לשניים", פוסק יובל מנדלסון בראיון המיליון שלו לאסף ליברמן בפודקאסט 1+1, "אלו שמזהים בסוף השיר הזה את 'צילו של יום קיץ' של יזהר אשדות, ואלו השומעים בו את הפתיח של 'אדם צובר זכרונות' בביצוע דורית ראובני". על דבר אחד כנראה יסכימו שתי קבוצות המאזינים: "ליל שימורים", הסינגל הראשון מתוך אלבומם החדש של יובל מנדלסון והמסע לפולין, הוא עוד הברקה מצמררת ועוכרת שלווה פרי עטו של המורה המרדן ביותר לאזרחות בישראל. הסיומת הזו, המגיעה כמעין תשובה סוחפת ומעודדת למילות השיר המסויטות, מציעה נחמה באמצעות הישענות קומית על המוכר והקאנוני של התרבות הישראלית הגוועת. זהו רק אחד מתוך ארסנל ציטוטים והרמזים עשיר ומגוון, מחנה סנש ועד הפתיח של קרובים קרובים, המבצבצים כביצי פסחא בין שירי האלבום החדש והמצוין של מנדלסון ולהקתו, שנקרא "המסע בדם". באלבומם השלישי יחד, שנכתב ברובו בזמן המלחמה והוקלט בשבוע חם אחד תחת טפטפופי טילים, לוקח מנדלסון את הפסימיות שלב אחד קדימה. הוא שוקע בהרהורים על רומנטיקה מפוספסת, מרסק כדורים פסיכיאטריים בתה ותוהה האם הוא מספיק רוצה לחיות כדי להתמודד עם כל זה. בשיר אחד, הוא נעזר בבקבוק וויסקי שהוא מניח לצד כיסא הנהג, מבטיח שזה יכהה את הכאב. בשיר אחר, הוא כבר דורש לקבל כיסא לתוך הראש ולגמור עם זה. ב-"ליל שימורים", אולי הבלוזי והפוליטי שבשירי האלבום, מדמה מנדלסון את ישראל של 2025 לקרקס אימים סוריאליסטי, המתעקש להמשיך לצהול ולזמר בזמן שהלהבות מטפסות. זוהי מסה חריפה, דיסטופית ומדכדכת, המהדהדת לפזמוני הקרבות של הלהקות הצבאיות ולשירי המחאה של הבילויים גם יחד. בסופה, מתיך מנדלסון את הלאומי והאישי ומציע סי-פארט מלא בביקורת עצמית ותחושת ייאוש. התשובה היחידה לייאוש הזה, כך נדמה, נעוצה במוזיקליות הנהדרת של השיר והאלבום כולו. תחת ניצוחו של הקלידן והמפיק אסף תלמודי (המכונה "המזכיר הכללי" של המסע לפולין), נשמעת כאן הלהקה בשיא כוחה הרוקנרולי. עם גיטרה מלקמוסית מרושלת בקצוות, התיפוף הדוהר של נדב לוזיה והבס והקולות הענוגים של אור אדרי, ניתן לרגע לחשוב שהקריסה אינה כה נוראית. מה עושים איתך יובל מנדלסון?
Tyler, The Creator - Ring Ring Ring
בפתיחת אלבומו החדש, טיילר, דה קריאייטור רוקד לאלוהים. זו אינה התקרבות ממשית לדת, אם כי סימפול מקטע של היוצר הישראלי שי בן צור, מפרויקט משותף שלו עם גיטריסט רדיוהד ג'וני גרינווד. כמה שניות לאחר מכן, כשהעברית מתחלפת בביט מרקיד וראפ של טיילר ופארל וויליאמס, ההתרגשות הפרובינציאלית מתאפסת ואנו יכולים להיכנס שוב לעולמו היצירתי והמהנה של טיילר, מהיוצרים החשובים בעולם ההיפ-הופ בעשור האחרון. ביצירותיו האחרונות, ביניהן Chromakopia שהוציא לפני פחות משנה, התרגלנו לקבל מטיילר את החבילה המלאה: אלבום קונספט חושפני אך אניגמטי, דמות אלטר-אגו חדשה ובעלת לוק גדוש בסטייל וליריקה מורכבת שמזמינה מעריצים לנתח אותה בויכוחים ארוכים ברשת. הפעם, לפחות במבט מוקדם, נראה שהסיפור שונה. ב- Don't Tap The Glass, אלבומו התשיעי של היוצר בן ה-34 מקליפורניה, לוקח אותנו טיילר לחצי שעה של מוזיקה כיפית ונטולת יומרה. "אל תקישו בזכוכית", מצהיר טיילר בשם האלבום, כאילו מבקש מאיתנו לא לקחת אותו ברצינות יותר מדי הפעם, ופשוט ליהנות. אז נהנינו. שישה שירים לתוכו, בתוך רצף של ריקודים בנוסח הפקות הנפטונז של תחילת שנות האלפיים, גילינו לפתע ליין בס שמיד תפס את האוזן, מלווה בקולו של טיילר בגרסתו המחוספסת ביותר. ככל שהמשכנו להאזין, נחשפו אלינו עוד ועוד שכבות של יצירה ולקראת הפזמון נגלה אלינו שיר אהבה, שאם לרגע נוריד את האוזן מההפקה מלאת מכונות התופים, נגלה בו טקסט רומנטי שיכל להיכתב בשנות החמישים. על גבי סימפול Fאנקי של ריי פארקר ג'וניור ובס שמזכיר את Off The Wall של מייקל ג'קסון, השיר "Ring Ring Ring", מעורר את הצד הסקסי והחלקלק של טיילר, דה קריאייטור. בתוך זאת, בזמן שאנחנו מפזזים ומציירים לבבות במחברת, הוא גם מדגים את היכולת של טיילר להוסיף ולהתפתח במסע החקר המוזיקלי הסקרני והמרתק שלו. אחרי הכל, הוא היוצר.
Wolf Alice - The Sofa
שירי אהבה הם לרוב בכלל לא שירים על אדם, אלא יותר על מרחב. מרחב אוהב, תומך, כזה שאפשר לסמוך עליו. אבל אנשים, מה לעשות, הם עם לא יציב. לכן, לא בכדי לא מעט שירים נכתבו דווקא על מי שתמיד תחכה לנו בסוף יום, אולי אפילו רכה יותר מביום הקודם: הספה. ב-The Sofa, הסינגל השני מתוך האלבום הרביעי של Wolf Alice, שמסמן אבולוציה והתרככות נוספת מאז ימי הגראנג'-פופ המוקדמים שלהם, הלהקה הלונדונית לא מהססת להכיר תודה לרהיט היחיד בבית שבאמת מקבל אותך כמו שאת. אלי רוזוול, סולנית ההרכב, כתבה את השיר מתוך ניסיון להבין איך אפשר שלא להתפתות לאובססיה של ״להיות במקום הנכון בחיים״. השיר, שעתיד לסגור את אלבומן המתקרב, מגיע כתשובה רגישה לסערה המנצנצת של הסינגל הראשון מתוכו, Bloom Baby Bloom, עם עדינות שהלהקה הגדירה כ-"יותר בי ג'יז מאשר דיוויד בואי". האלבום, שצפוי לצאת ב־22 באוגוסט בהפקתו של גרג קירסטין, מבשר על עידן חדש בקריירה של Wolf Alice ובו פחות כאוס נעורים ויותר נועם ונוחות. אתם יודעים, כמו ספה.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
