כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
קותי, מיקה טל - פלמחים
חודשי סוף הקיץ על חוף הים, הם מטאפורה טובה לאהבה נכזבת או פרידה. אז מיקה טל, יוצרת תל-אביבית מסקרנת ועולה, התיישבה על החול בפלמחים, טבלה את הרגל במים, והתחילה לכתוב. כשהצטרף הלחן של קותי (הלא הוא קותימאן) והפקת הנאו-סול הרעננה שלו, המתכתבת עם מסורות אמריקאיות אך נשמעת גם מאוד מקומית, התקבלה בלדת סוף הקיץ שחיכינו לה. "פלמחים" הוא שיתוף הפעולה הראשון בין השניים, המגיע מפרויקט חדש של קותי שיאגד תחתיו את כל ההפקות הישראליות שלו. קותי עצמו מציע ללכת עם השיר הזה לגלוש, או סתם לשתות קפה ברוגע, ואנחנו לוקחים את ההזמנה, אורזים מגבת ונוסעים לפלמחים.
אפרת בן צור - אילה אשלח אותך
החל מהתנ״ך ועד למאה ה-20, האילה היא דמות שחוזרת בשירה העברית כדימוי ליופי, שבריריות וטוהר, מושא לאהבה עליו משקיפים ממרחק. בשיר השירים, אצל ביאליק, אלתרמן ויונה וולך, היא מסמלת את הנפש העדינה, זו שניצבת מול יצר ההרס של האדם המאיים לפגוע בה. ב־1972 פרסם אמיר גלבוע את שירו “אילה אשלח אותך” ובו היא מגלמת תפקיד דומה. הוא עשה זאת בתקופה של התשה לאומית, כשבצילה, משוררי “דור תש״ח” עברו מהקול ההירואי והקולקטיבי אל קול אישי, ביקורתי ומפוכח. בשיר הזה, שוב מוצאת האילה את עצמה לכודה יחד עם אלה השוחרים לפגוע בה, אלא שהפעם הזאבים אינם ביער, הם על המדרכות, ברחובות העיר. כמעט חמישה עשורים אחר כך, השיר הגיע לידיה של אפרת בן צור. “כשקראתי אותו הרגשתי שהוא כמו שיקוף, כמו רנטגן להרגשה הפנימית שאני חיה בה מאז שנולדתי, ובעוצמה אחרת אחרי השבעה באוקטובר,” היא מספרת. “הסכנה, הפחד, הדאגה, הסתירה המוחלטת בין הצורך של הורה להגן על הילד או הילדה שלו לבין הידיעה שהעולם שאליו הוא שולח את היקר לו מכל הוא עולם מסוכן ומפחיד, והזאבים לא רק ביער הפראי, הם כאן, בעיר המתורבתת.” את ההתשה החלושה מהמלחמה של גלבוע, שמכילה גם ביקורת על תרבות ההרס שלנו, בחרה בן צור להלחין ברוך ועומק שעושים המון כבוד למילים. זהו אחד מתוך שירי משוררים ישראלים נוספים שיתכנסו לאלבומה החמישי של בן צור, “אילה”. ההפקה של גילברט ברויד (המסך הלבן) משרתת את חילופי נקודת המבט שבשיר של גלעד בעזרת מעבר מאורגן נחרץ ומבשר-רעות לסיקוונסר מערער ומסחרר, וממחישה את הטרגיות שבשיר - כולם נפגעים.
Mac DeMarco - Sweeter
אי שם לפני 12 שנה, בחור קנדי בשם מק דמרקו התגלגל מפרברי ילדותו אל מונטריאול ומשם לניו יורק, כשהוא מצויד בכובע ובגיטרה זולה עליה הוא מנגן בעקמומיות ונונשלנטיות, שיהפכו עם הזמן לסימן ההיכר שלו. שנים אחרי שהוא הפך לגיבור הגיטרה של ההיפסטרים הצעירים, אחרי שסומן כאחד מדוברי דור המילניאלס וסחף אחריו המוני חקיינים, מק דמרקו נולד מחדש. בשנים האחרונות, שיריו של הבחור עם הפרצוף התפוחי והשיניים העקומות זוכים לתחייה מחודשת בטיקטוק שהביאה גם את ילדי דור ה-Z להתאהב בו. האלבום השישי והמכשף שהוא הוציא לאחרונה, Guitar, הראשון עם שירים לא-אינסטרומנטליים מאז 2019, מזכיר לנו שוב למה דמרקו הוא כותב טוב כל כך. בשש השנים האלו, עבר דמרקו פרידות ואבל (על אביו ועל החתול שלו פיקלס), מעבר מגורים מהעיר לעיירת חוף פסטורלית והפסקת הרגלי השתייה והעישון שלו. עכשיו, כשהוא באמצע העשור הרביעי לחייו, דמרקו מנקז את החוויות האלו אל-12 שירים חדשים המהווים גם סיכום במבט לאחר וגם מבט אופטימי קדימה. הפעם, הסינתיסייזרים נזנחו לטובת התמקדות בגיטרות, בבס ובתופים, המאפשרים לדמרקו להתמרכז ולבטא את עצמו בצורה הכי ישירה ובטוחה שיש. כך למשל, השיר Sweeter מציג וידוי של מישהו שהרס הכל, שבר שוב ושוב את ליבה של אהובתו עד שזו התייאשה וברחה. ולמרות שדמרקו מסתייג, ויודע ש-"Some things never change", הוא מוסיף ומבטיח לה שהפעם זה יהיה שונה והוא יהיה מתוק יותר עבורה. עם החמלה העצמית הזו ולמולה העצבות הכרוכה בקושי לייצר שינוי, מק דמרקו מבקש לומר לנו משהו מתוק-מריר על כך שגם אם נרצה ונבטיח, בפנים כנראה שתמיד נשאר אותו הדבר. כמביטים ומאזינים מהצד, אנחנו דווקא שומעים את מק דמרקו משתנה, מתבגר ומתקדם, גם כשהוא נשאר ילדותי ומטופש במקביל. וזה באמת מתוק יותר.
Gorillaz, Sparks - The Happy Dictator
באלבום החדש של גורילז, The Mountain, כוכבי האנימציה של הלהקה – מורדוק ניקאלז, ראסל הובס, 2D ונודל – מזייפים ארבעה דרכונים ויוצאים למסע ברחבי מומביי. הם הולכים בעקבות דיימון אלברן וג'יימי האוולט, שהחלו לעבוד על האלבום במהלך טיול בהודו: מתפלאים מיופייה ומתאבלים – כמעט במקביל – על מות אבותיהם. כמו תמיד עם הגורילז, האלבום מלא בשיתופי פעולה עם אמנים רבים, ביניהם ג׳וני מאר ואיידלס, וכולל חמש שפות שונות: אנגלית, הינדי, ערבית, ספרדית ויורובה. הצמד אלברן–האוולט הרחיב את היריעה כששילב בו גם קולות ונגינה של אמנים שכבר אינם איתנו, בהם בובי וומאק וטוני אלן – בחירה שמתכתבת עם הרעיון המרכזי של האלבום, שעוסק באבל ובמעבר הבלתי נמנע בין חיים למוות. בסינגל הראשון לקראת האלבום, The Happy Dictator, גורילז מארחים את – Sparks, צמד הארט-פופ האגדי מהסבנטיז. יחד עם האחים רון וראסל מאאל, הם שרים על דיקטטור משונה, המתעקש שהכל ישאר שמח. אלברן סיפר שהשיר נכתב בהשראת טיול שלו לטורקמניסטן, שם גילה שהנשיא מתעקש שכל אזרחי המדינה יעסקו אך ורק במחשבות שמחות וילכו לישון שלוים ולא מוטרדים מהאסונות המתרחשים בעולם. כדי שהכול יהיה אופטימי וכיף תמיד – הוא אסר לשדר חדשות רעות. מוזיקלית, זהו שיר שמערבב סינתים וביטים מגניבים, יחד עם השירה הנונשלנטית והמוכרת של דיימון אלברן כ-2D, ואת קולו העצום והכמעט תיאטרלי של ראסל מאאל מ-Sparks – שמעניק תחושה שהדיקטטור השמח מככב בכלל על במה גדולה בברודווי. כשלהקות ותיקות מוציאות אלבומים חדשים, הן נוטות לעיתים קרובות ליפול לאחת משתי מלכודות: או ניסיון לשחזר את ימי השיא, או ניסיון להתכתב בכוח עם הצלילים הפופולריים ברדיו. אבל גורילז מצליחים כבר שנים להישאר נאמנים לסאונד הייחודי שלהם ובמקביל להתפתח לכיוונים אוונגרדיים, לשמר את הקשר עם המעריצים הוותיקים וגם לכבוש את דור ה-Z. הם עושים את זה, בין היתר, בזכות שירים מעולים כאלו.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
